כואב הלב לקרוא את המכתב ששלח שר המשפטים לבג"ץ בעניין חקירת פרשת שדה תימן. עשיתי הכול, מצטדק ח"כ יריב לוין. הפכתי עולמות, ניסיתי כל דרך, לא השארתי אבן על אבן במאמץ לענות על דרישת החוק ולמצוא עובד מדינה בכיר עם התמחות במשפט פלילי, שילווה את חקירת הפצ"רית והיועמ"שית. לוין מצהיר כי הוא עסק בנושא "באופן אינטנסיבי וללא הרף", ופגש "עשרות גורמים ממערכים שונים". בייאושו הרחיק נדוד אפילו למחוזות נידחים כמו רשות התחרות, הרשות לניירות ערך, רשות המיסים והסנגוריה הציבורית. אבל יוק, לא הלך לו. אף אחד לא מוכן לקחת את התפקיד.
לוין הוא דמות טרגית. מצד אחד הוא באמת "הראשון שזיהה": מאז היבחרו לכנסת בפברואר 2009 הוא לא הפסיק להתריע נגד סכנות האקטיביזם השיפוטי והאימפריאליזם הייעוצי. את שאיפתו לא הסתיר מהיום הראשון: להתמנות לתפקיד שר המשפטים כדי לתקן את המערכת. כמעט עשור וחצי המתין בסבלנות, עד שהכוכבים הסתדרו עבורו בממשלה ה־25.
אבל מאז מינויו לא הצליח כבוד השר לנצח כמעט בשום קרב משמעותי: הוא לא מינה שופטים לעליון, לא העביר רפורמה חוקתית, ונאלץ להסתפק בפרסי ניחומים כמו מינוי נציב תלונות הציבור על השופטים ותיקון מינורי להרכב הוועדה לבחירת שופטים, שגם הוא ייכנס לתוקף רק בכנסת הבאה. גם בשני ההישגים הללו הוא מצטופף בשורת הקרדיט אחרי ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, שעשה את רוב העבודה.
הכי מעניין
לוין | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לזכותו של לוין ייאמר שאכן לא קל לנצח את המערכת המשפטית בהתגוששות על הזירה. זוהי מערכת חזקה, גמישה, מקושרת, מתוחכמת, נעה כמו זבוב ועוקצת כמו צרעה. קשה לייצר בהירות ציבורית במאבק מולה, שכן כאשר לוין מתריס "שלטון הפקידים", המערכת מגיבה "שלטון החוק". מי צודק? רוב הציבור לא מתמחה בהנדסה חוקתית, מתקשה להכריע ורוצה שקט תעשייתי. וכשהרעש גדול מדי, קורה מה שקרה לרפורמה המשפטית במרץ 2023: נתניהו מריח ראשון את התבוסה ומוריד את השאלטר, קול התרועה הרמה מתכווץ לקול דממה דקה.
עד שהגיעה פרשת שדה תימן, שובר השוויון האולטימטיבי. לוין קיבל הזדמנות מהחלומות, פרס ראשון בלוטו. שדה תימן איננו תקרית מהתחום האפור אלא מגה־אירוע בינארי. בסיפור הזה אין גרסאות עמומות אלא שחור ולבן, צודקים וטועים, אחד ואפס. הפצ"רייה הושיטה את ראשה לשחיטה ואת מפרקתה לשבירה, תוך כדי שהיא גוררת עימה את היועמ"שית. אפילו בג"ץ הכריז שקצרה ידו מלהושיע. במספר דו־ספרתי של פסקאות הדגישו השופטים את הזעזוע שאחז בהם נוכח "הנסיבות החריגות, הנדירות והחמורות" שנחשפו באירוע.
כמה שרי משפטים מקבלים הזדמנות כזו ל"מה שצריך להוכיח"? אבל לוין, כמו שאמרנו, הוא דמות טרגית. גם כשהוא עומד מול שער ריק הוא לא מצליח להבקיע. מכל אלפי המשפטנים בשירות המדינה, לא עלה בידו לגייס אפילו שותף אחד. למה בעצם?
נראה שהטעות שעשה לוין בניהול המהלכים היא אותה טעות שעשה השמאל עם משפט נתניהו. הוא מנהל את האירוע עם הרבה אַייקיו ומעט אִיקיו, מתעלם מרגשות ולא מצליח להבין למה זה לא עובד.
נתחיל בשמאל: רוב ראשי הממשלה בישראל הסתבכו בצורה כזו או אחרת בפרשיות של שחיתות שלטונית, ואת מספר השרים והח"כים שנגררו לחדרי החקירות מאז קום המדינה קשה לספור. נתניהו הוא נבחר הציבור הראשון שהצליח לשכנע את בוחריו שהמשפט לא מתנהל נגדו אלא נגדם. שהטענות בדבר שחיתות שלטונית אינן טענות נגד מעשים שהוא ביצע, אלא דחיית הזהות הלאומית־אמונית שלהם. והבייס, באמצעות הח"כים, מגיב באותה מטבע: אתם טוענים שכולנו מושחתים? נוציא לכם אצבע משולשת ומעתה נעשה את זה מהמקפצה. מבחינת מובילי הטון בליכוד, המאבק היום איננו נגד גלי בהרב־מיארה, עמית איסמן או יצחק עמית; המאבק הוא נגד הפרקליטות ונגד בית המשפט.
כמעט כל נאשם בשחיתות שלטונית טוען שתפרו לו תיק, אבל אף אחד לא הצליח לעשות את מה שעשה נתניהו. אפשר לייחס זאת לכריזמה, לגאונות הפוליטית ולשנים הארוכות מאוד שבהן נתניהו יושב על כיסא ממלכתו. אבל זה לא מספיק. נתניהו הצליח כי השמאל עשה הכול כדי לעזור לו. את המסגור המחנאי לא הוא המציא אלא תנועת המחאה, שלאורך שנים הציגה אותו כמושחת וגנב העומד בראש מחנה של בבונים כרותי אונה. היזכרו בהפגנות בפתח־תקווה נגד היועמ"ש דאז אביחי מנדבליט בדרישה שיגיש כתב אישום. המסר של המפגינים מאז ומעולם היה: אנחנו מונהגים בידי מושחת הנתמך בידי המון נבער וחסר ערכים.
בגלל זה הם נכשלו, ובתמונת ראי – בגלל זה לוין נכשל. בפרקליטות יש לא מעט דתיים ומסורתיים המצביעים לגוש הימין. הם קמים בבוקר עם תודעת שליחות ורוצים לעשות טוב. אם לוין היה מציע להם לבער את הקוצים מן הכרם הם היו מתגייסים לעזור לו, כי השמירה על שלטון החוק צרובה להם בדי־אן־איי. אבל לוין עושה הכול כדי להבהיר להם שהמאבק איננו נגד בהרב־מיארה או יצחק עמית, אלא נגד הפרקליטות ונגד בית המשפט בכלל. ולהרוס את הפרקליטות זו משימה שאף עובד ציבור לא מוכן לקחת.
צריך לומר ביושר: המערכת הפוליטית בנויה על מחלוקות, ואין הישגים פוליטיים בלי מאבק. גם מי שמתיימר להביא "פוליטיקה חדשה" יאכל את הארוחה במזלגות ישנים, ועל כל נוסח של חוקה בהסכמה יהיו מתנגדים משמאל ומימין. אבל יש מאבק ויש מאבק, והכישלון הנחרץ של תנועת המחאה נגד נתניהו מזה ושל יוזמי הרפורמה המשפטית מזה, מוכיח שהישראלים רוצים לראות ניהול סכסוכים ומחלוקות בדרך אחרת.