הלם או ייאוש? קשה להגדיר את התחושות אחרי שקוראים את עתירת ראשי השב"כ לשעבר – נדב ארגמן, כרמי גילון ועמי איילון – שטענו כי אלוף דוד זיני לא עומד בתנאי הכשירות למינוי. אנשים רציניים עם רקורד מכובד מגישים מסמך חסוי, מבקשים שבית המשפט יעיין בו וטוענים בלהט שאפילו המשיב – מי שאמור לעמוד בראש הארגון ונגדו מוגשת העתירה – לא רשאי לקרוא אותו. סוד כמוס לפרה ולסוס.

המסמך כולל סקירה מפוהקת של כלל תחומי האחריות החונים אצל שירות הביטחון הכללי, רשימה בלתי מסווגת שיכולה להיות בסיס להרצאה בכל כנס ציבורי העוסק בענייני צבא וביטחון, מומלץ אחרי ארוחת הצהריים כשהנוכחים מנמנמים. מה כן יש בו? הרבה רמיזות עבות שזיני לא יוכל למלא את תפקידו כי הוא דתי מדי, משיחי מדי, אמוני מדי.

היינו מכבדים את הלשעברים אם הם היו מכתתים את רגליהם לאולפני הטלוויזיה ומשתפים את הציבור במררתם, אבל לתייג את הרפש הפוליטי הזה בכותרת "סודי ביותר" ולהתחנן לשופטים לשמור אותו בכספת? זו כבר לא רק עבירה על "לא תישא את שם הסוד לשווא", אלא גם פגיעה אנושה במעמדו הציבורי של השב"כ. אם ראשי שב"כ מרשים לעצמם להתעטף באצטלת הסוד כי אין להם אומץ ציבורי להתייצב מאחורי העמדות שלהם, זו כבר לא רק בעיה שלהם אלא של כולנו. איך להבא ניקח ברצינות התראות של ראש שב"כ, אם הארגון נגוע ככה בפוליטיקה?

אתם מוזמנים לקרוא את המסמך שמסתובב ברשת, וטוב עשה בג"ץ שהתיר לפרסם אותו; אין שם סודות מדינה, אין מידע מודיעיני, אין התרעה קונקרטית. יש רק טענות לא מבוססות, השערות, חשדות, ובעיקר פחד. פחד מפני אדם מסוים לא בגלל מה שעשה, אלא בגלל מי שהוא: דתי עם כיפה, תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון רחמנא ליצלן. ומכאן, כך נטען ברמיזה עבה, הדרך קצרה לאי־שמירה על שלטון החוק. זו כבר לא עמדה מקצועית, זו תיאולוגיה חילונית בתחפושת ביטחונית.

המסר הלא־סמוי שמונח על שולחן בג"ץ מטריד: יש אזרחים שבאופן עקרוני אינם כשירים להחזיק בכוח, גם אם ישבו סביב שולחן המטכ"ל אחרי קריירה ביטחונית עשירה שהתחילה בסיירת מטכ"ל, גם אם עברו את כל מנגנוני המינוי החוקיים, גם אם לא דבק בהם רבב מקצועי, גם אם הם עומדים בכל דרישות החוק. די בזהותם הערכית כדי לפסול אותם. זו תפיסה אנטי־דמוקרטית מובהקת, כי היא מבטלת את עקרון האחריות האישית ומחליפה אותו בפרופיל אידיאולוגי. במקום לשפוט אדם לפי מעשיו, שופטים אותו לפי כיפתו. במקום ראיות למחדלים, מקבלים החלטות על סמך סטריאוטיפים. במקום חוק, פסילה מגזרית.

והאבסורד עמוק יותר: אותם גורמים שמזהירים מפוליטיזציה של השב"כ, הם שמכניסים אליו פוליטיקה בדלת האחורית. לא פוליטיקה של מינויים, אלא פוליטיקה של זהויות. הם אינם טוענים שהמועמד יפעל בניגוד לחוק, הם טוענים שהוא עלול, אולי. כי הוא למד בישיבה רחמנא ליצלן, כי הוא מאמין שא־לוהים נוכח בהיסטוריה. כך לא נראה מאבק על שלטון החוק, כך נראה מאבק על שלטון התודעה.