“לא ידעתי מה אני הולך לכתוב במכתב הזה, אז אני נותן ללב לדבר עכשיו”. במילים אלו נתי פתח את המכתב שהוא כתב ליוני וטלי, ההורים שלו, ביום לפני שהתגייס. בדיעבד, זה היה גם ערב לפני שאני ונתי נפגשנו לראשונה.

בשורה לאחר מכן, נתי ממשיך לכתוב כך:

“בשבוע האחרון היו המון רגעים שהרגשתי כאילו אני הולך להיעלם, שאני הולך ולא חוזר.” נתי אמנם כתב על הגיוס שלו, אבל אי אפשר שלא להתייחס למשמעות הנבואית שהמילים האלו - “הולך ולא חוזר” - קיבלו בחנוכה שנתיים לאחר מכן. המכתב ממשיך:

“אז דבר ראשון, חשוב לי להדגיש, לי ולכם, שאני אמנם יוצא לדרך חדשה, אבל עדיין נמצא קרוב ללב שלכם, ואתם תמיד בלב שלי.”

בשנתיים האחרונות כל כך הרבה קרה, אבל דבר אחד לא השתנה בכלל: נתי, רום, וכל שאר הנופלים עדיין קרובים ללב שלנו.

בימים האחרונים חשבתי הרבה על התפקיד שלי כדובר באזכרה. המילה “אזכרה” מגיעה מהשורש של “זיכרון” - אז האם התפקיד שלי הוא להזכיר את נתי? לספר סיפורים וחוויות שיחקקו בלבבות? תהיתי אם זה מה שנתי היה רוצה. תוך כדי מחשבה, רפרפתי בספרון הכתבים של נתי, ונתקלתי בטקסט שהוא כתב על סיכת הצניחה, אותה הוא לא קיבל בגלל פציעה שמנעה ממנו להשתתף בקורס. לטקסט קוראים “כבוד חיצוני” וכך הוא הולך:

“היא נוצצת ויפה, פרוסה על החזה. יפה כל כך, שקשה לפספס אותה. אותה רציתי בשביל הכבוד שהיא נותנת. המחשבות על הכבוד אנושיות. אדם מונע ופועל המון פעמים מתוך מניעים כאלו. ואז, נודע לי שלא אוכל לקבל אותה. ברגע הראשון ממש כעסתי! איך אני מכולם לא אקבל אותה? איך דווקא לי לא יתנו כבוד? איך אלך ברחוב בלעדיה? אבל זה היה שיעור מאוד גדול לחיים. מה חשוב, ומה חשוב באמת. חשוב באמת, לעשות דברים כי הם נכונים, ולא כי הם יפים, מעוררי כבוד והשראה. הערכה לא תגיע מסיכה, היא תגיע מעבודה קשה וטובה”. והמשפט האחרון תפס אותי במיוחד: “ככל שהעבודה תהיה מאחורי הקלעים - ללא סימנים חיצוניים של כבוד - כך אדע שאני במקום טוב”.

האם נתי, שכתב שהוא רוצה כמה שפחות כבוד,  היה רוצה שאספר עליו סיפורים ואוסיף לו כבוד? מזל שאין לו זכות בחירה, וברור שזה המעמד לתת לנתי את הכבוד האינסופי שמגיע לו. אבל זה לא מספיק.

כשהייתי מפקד של נתי, היה לנו מנהג לחגוג את ימי ההולדת של כל חברי הצוות. ביום ההולדת של נתי, ישבנו כהרגלנו בזולה שליד המגורים, ועשינו סבב ברכות. כשהגיע תורו של דניאל, הוא סיפר שלפעמים, כשהוא נמצא בדילמה קשה, או בהתמודדות ערכית, הוא שואל את עצמו “מה נתי היה עושה?”

אותן ארבע מילים, “מה נתי היה עושה”, הכו בי כבר באותו רגע. האם יש מעלה גבוהה יותר, מלהיות מודל לחיקוי, מצפן מוסרי בתוך הצוות? מודל לחיקוי הוא בדרך כלל מישהו בוגר יותר, כמו מפקד, אח בוגר; והנה, חבר מתוך הצוות חושב “מה נתי היה עושה במקומי?”.

סיפרתי את הסיפור הזה גם בלוויה של נתי, וכמה ימים לאחר כן, אבא שלי התקשר אלי וסיפר לי שגם הוא התחיל לשאול את עצמו “מה נתי היה עושה”, וזה כבר חסך לו צפירה או שתיים בכביש, וגרם לו לתת עוד איזו מילה טובה.

הפילוסוף עימנואל קאנט הגה את הצו הקטגורי. במילותיו של קאנט: “עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי”. ובמילים פשוטות יותר, הדרך לשפוט מוסריות של התנהגות מסוימת, היא לשאול האם היינו רוצים לחיות בעולם שבו כולם מתנהגים כך. אם לא היינו רוצים לחיות בעולם שבו כולם זורקים זבל על הרצפה, בואו לא נזרוק זבל על הרצפה. זה הצו הקטגורי של קאנט.

אני מציע צו אחר: הצו של נתי. בואו נתחיל לשאול את עצמנו, “מה נתי היה עושה?”. לא משהו מחייב, לא צריך לפעול בדיוק כמו נתי; אבל אפשר להתייעץ עם איתו, לשאול אותו מה הוא חושב שהמעשה הנכון. לפני כמה שבועות הייתי בדילמה ערכית, וכששאלתי “מה נתי היה עושה”, הדרך קדימה קצת התבהרה.

אז אני רוצה לספר שני סיפורים קצרים, שאמנם יוסיפו כבוד לנתי - אולי בניגוד לרצונו - אבל הם גם יעזרו לנו לענות על השאלה “מה נתי היה עושה”.

הסיפור הראשון התרחש בתקופה שבה הוחלט שיתחילו לגייס נשים ליחידה, כשנתי עוד היה במסלול. הדעות על המהלך בתוך הצוות היו חלוקות, ונתי באופן אישי התנגד לשירות קרבי עם נשים בצוות. מפקד בית הספר כינס אותנו לשיחה במטרה להסביר על המהלך, שהגיע בהפתעה ללוחמים ביחידה.

בסוף דבריו, מפקד בית הספר שאל את החיילים אם יש להם שאלות; נתי הרים את היד וקיבל את רשות הדיבור. “המפקד, אתה, מאמין בגיוס נשים ליחידה?”. מי שמכיר את נתי טוב יכול גם לדמיין את המבט החודר שהיה לו כשדיבר.

התוכן של השאלה קצת חצוף, וודאי לא מאפיין את היחסים שבין חייל בדרגת סמל לבין סגן אלוף. אבל השאלה נשאלה במלוא הכבוד שבין פקוד למפקדו. נתי לא דיבר כמתמסכן, בטון קנטרני או מתלונן, הוא דיבר בזקיפות קומה, בטון בטוח וגאה. נתי מעולם לא חשש לדרוש את האמת ממי שדיבר איתו, וגם לתת אותה בחזרה. נתי היה אדם של אמת.

בחרתי בכוונה לדבר על דוגמה שהייתה בזמנה שנויה במחלוקת, כי אנשים של אמת לא נמדדים כשיש קונצנזוס, כשדרך האמת היא הדרך הקלה והברורה; אנשי אמת נמדדים אל מול חוסר הסכמה, כשהאמת שלהם לא בהכרח תתקבל בסבר פנים יפות. נתי חי את האמת שלו, בלי פשרות, והוא לא חשש להציג אותה לאף אחד - לא לחברים מהצוות, לא למפקד היחידה. גם לי, כמפקד שלו, הוא אף פעם לא חשש לומר את האמת בפנים - וזה הפך אותי למפקד טוב יותר.

האמת של נתי לא הייתה מרוחקת. היא תמיד נאמרה ממקום של קרבה, של חברות. גם הביקורת תמיד נבעה מתוך אהבה. ואולי זה המאפיין הכי בולט של האמת של נתי: היא הייתה אמת של אהבה. וגם האהבה שלו הייתה אהבה של אמת. ובקיצור, בתשובה לשאלה מה נתי היה עושה, אפשר לענות שכמו שכתוב בברכת “אהבת עולם” שלפני קריאת שמע, נתי היה עושה באמת ובאהבה.

הסיפור השני היה גם כן במסלול. נתי ניגש אלי, ושאל אותי אם ביום שישי מסוים אנחנו אמורים לצאת הביתה. “למה אתה שואל”, שאלתי אותו. נתי ענה לי שהוא רוצה לקבוע לכל הצוות תרומת של טסיות דם בבלינסון. אמרתי לו שיוצאים, והוא מיד חייך מאוזן לאוזן. “אתה בא איתנו, כן?”, הוא שאל. עניתי שברור.

גם במסלול, גם כשרוב האנשים עסוקים בלסיים את השבוע, בלנצל את השבת בבית עם החברים, נתי חשב מעבר. הוא רצה לתרום עוד. והוא הצליח לסחוף אחריו את כל הצוות לשלוש שעות בבלינסון בסופ”ש של מקוצרת. כל מי שהכיר את נתי יודע שבשנותיו הספורות הוא עשה יותר חסד בעולם ממה שרוב האנשים עושים בחיים שלמים, וזה אפילו לא תחרות. הגישה של נתי מתומצתת יפה באחד הסטיקרים לזכרו: “בדילמות הקשות, תחשוב מה עושה יותר טוב בעולם”. המשפט כאילו נאמר כתגובה ישירה לשאלה. מה נתי היה עושה? חושב מה מוסיף טוב בעולם.

אלו רק שני סיפורים מתוך אינסוף. לכולנו יש זכרונות מנתי, סיפורים שמייצגים את האדם שהוא היה. המשורר שאול טשרניחובסקי כתב ש”האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”. זכינו שנתי היה חלק מנוף מולדתנו, והשאיר את טביעתו בנשמה שלנו. ויש לנו את הזכות והחובה להמשיך את דרכו.

נתי, תודה שהפכת אותנו, לאנשים טובים יותר. אתה ורום לא יוצאים לנו מהלב.