ביום שנפלה הסגירה הזמנית של דלת הבית שלנו, בגלל הסערה, עוד העמדתי פנים שזה זמני. כמו הרבה דברים שאנחנו אומרים לעצמנו כאן בצפון: זמני. רגעי. עוד מעט יתקנו. בפועל, הגשם כבר חודר פנימה. הדלת המקורית נעקרה ממקומה כשהטילים פגעו בבית, ועכשיו גם לוח העץ הלך בעקבותיה. עכשיו החורף עובר את המפתן ונכנס פנימה גם בלי הזמנה. אין שם מפלי מים, רק זרם דק ועקשני שלא עושה רעש אבל כן עושה נזקים. הוא מחלחל ויורד פנימה, לתוך הלב של הבית. אני יודע שאני צריך לתקן את זה, שאף אחד לא יעשה את זה במקומי, אבל כבר הבנתי שמה שהיה הבית הוא כבר לא הבית במשמעות העמוקה שלו, אלא רק קירות בטון פגועים ורצפה מחוררת, שממילא נהרוס בקרוב את רובה.

הבית שלנו הוא לא היחיד שטרם שוקם. בנסיעה במושב תוכלו לספור כעשרה בתים כאלו, תוצאת השילוב הבעייתי בין בירוקרטיה מורכבת, העובדה שהגיעו אלינו רק כמה חודשים לאחר הפסקת האש, וגם קצת חוסר אונים. יש יישובים שהשיקום הצליח בהם יותר. במטולה כ־80 אחוזים מהבתים הפרטיים שנפגעו במלחמה כבר שוקמו או נמצאים בתהליך שיקום; במנרה – כ־40 אחוזים. ובכל זאת, יש בתים רבים שעדיין עומדים פגועים ושוממים. מעמיסים עוד על הדמוגרפיה המקרטעת ממילא של יישובי הספר. כן, בזרעית השכנה יש התחדשות דמוגרפית. ככה גם בשלומי ובכמה מיישובי אצבע הגליל. דברים קורים, אבל עדיין לא הכול חזר לעצמו בקו העימות, וזה בא לידי ביטוי גם בדברים הקטנים. מכירים את תיאוריית החלונות השבורים? לפי התיאוריה, אם לא מתקנים חלון שבור בבניין רכבת או מתנ"ס שכונתי, התוצאה הסופית תהיה עלייה כללית בפשיעה ובאלימות בשכונה, ולהפך: הקפדה על הדברים הקטנים תפחית פשיעה ואלימות. בסוף, הפרצה קוראת לגנב. וזה גם מה שקורה אצלנו, ביישובים שעדיין לא חזרו לעצמם.

זה התחיל כשגנבו לנו את מכונת הכביסה. ממש מתוך הבית. מישהו טרח לחפש את הפתח היחיד שעוד נותר – דלת צדדית שאי אפשר לנעול כי היא התעקמה מהדף הפיצוץ של הטיל הראשון – להביא עגלת משא, וזהו. אין מכונת כביסה. דיווחתי למשטרה, כמובן, והוזמנתי לחקירה. מכונת כביסה ישנה. זה שווה את הטרחה? כן. אולי זה יחזיר את המשילות. זו לא הגנבה הראשונה אצלנו. לשכנה ההיא גנבו חפצי ערך, מבית העם גנבו ציוד יקר. אז נסעתי במיוחד כדי למסור עדות. חצי שעה לכל כיוון. קלסר רשמי, עט כחול כדי לחתום, והרבה שאלות, וגם הרבה תשובות שהחוקרת מקלידה לתוך המחשב בציפורניים מטופחות. חתמתי על העדות ויצאתי בתחושה ברורה: לא יקרה עם זה כלום. לא מתוך ציניות, אבל למי אכפת ממכונת כביסה ישנה שנגנבה מבית שנפגע במלחמה?

אחר כך גנבו גם את פח האשפה הירוק. שוב מילאתי דיווח מקוון. הפעם אפילו לא טרחו להתקשר. לא הופתעתי. זה פח, 350 שקל ויש לך חדש. שעת עבודה של חוקר עולה יותר, ויש לו דברים חשובים יותר לחקור. הכול נכון, אבל אלו לא באמת פח או מכונת כביסה, אלא התחושה שאנחנו חשובים למישהו היא זו שנגנבה. בשלב מסוים מבינים שאולי כבר אין טעם לדווח. זה רק מעורר תסכול ולא מוביל לפתרון. מזל שלא נשאר עוד מה לגנוב מהבית (חוץ מאופניים ישנים, כמה ספרים פגועים ובגדים).

ובינתיים מגיע גם מכתב מחברת החשמל. חשבון תקופתי על סך 1,000 שקל. אנחנו לא צורכים חשמל, הבית ריק מאדם, אז לשלם על מה? דמי שימוש קבועים של המערכת הסולארית ז"ל, מסבירות האותיות הקטנות. הקרביים של המערכת עדיין מפוזרים על הגג, אבל למי אכפת. תתמודדו. המערכת הגדולה לא מכירה את הסיפור הקטן שלך. אחרי שיחה נואשת למוקד אחד ועוד אחד, מעדכנים אותנו שלבית שלנו צפוי להגיע חשמלאי כדי לנתק אותנו מהרשת. ניתוק. כמה מתאים.

הבירוקרטיה לא רעה, היא פשוט לא פוגשת את האדם שבקצה. היא גורסת ודורסת ואין לה מנגנון שיודע לזהות חריגות. הנה עוד מקרה קטן שידגים את זה: אישה אחת שביתה ניזוק במלחמה הסכימה לקבל את הפיצוי שהציעו. לא היה לה כוח להתווכח. היא בת הגיל השלישי שרק רצתה לחזור כבר הביתה ולשקם אותו לאחר פינוי ארוך ומתיש. עכשיו חסר לה כסף כדי לסיים את האיטום, כמובן. בדיעבד אולי היה כדאי למנות פרויקטור שילווה את השיקום מקרוב, אדם שידע למשוך במנופים הנכונים ולומר למי שצריך: אלה לא אזרחים רגילים כרגע, אלה אנשים שנפלו בין הכיסאות.

ובכל זאת, למרות כל הקשיים והאתגרים, דברים מתחילים לזוז גם אצלנו. הבית שלנו עבר את כל הבדיקות ההנדסיות, קירותיו נקדחו, סדקיו נבחנו לעומק, ורוב המחלוקות עם הרשויות יושבו. ערב חנוכה תשפ"ו, ואנחנו כבר בתהליך התכנון של ההרס והבנייה מחדש. בחנוכה שעבר עוד חשבתי שאולי השנה נדליק נר איש בביתו. זה לא קרה, אבל התקדמנו. פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, אנחנו כבר לא מדברים רק על מה שקרה, אלא גם על מה שיקרה.

אני יודע שהקיר הזה ירד, והחלון הזה – שתמיד הדלקנו לידו את החנוכייה – יישאר, את הסדקים האלו נחזק עם חומר מיוחד ואת אלו רק נטייח. מפגש ועוד מפגש עם אשת מקצוע, ובקרוב גם הקבלנים יגיעו. מתי יעלה הבאגר הראשון? אני לא יודע. מתי יפרקו שקים של מלט בחצר? אולי בתוך חודשיים, אולי בתוך שלושה. אחר כך בטח יבואו כמה שבועות של פירוק ואז כמה חודשים של הרכבה. מתי נוכל לשתות קפה מול הנוף? הלוואי שבקרוב. עד שזה יקרה אנחנו עדיין מפונים. כן, עדיין מפונים. לאנשים קצת מוזר לשמוע את זה – המלחמה נגמרה מזמן, לא? – אבל כשאין בית, אתה נשאר מפונה. סטטוס זמני־קבוע.

"הייתם בונים בית על ההר אם הייתם יודעים שזה מה שיקרה ושייקח כל כך הרבה זמן?", שאלה אותי השבוע חברה. לא עניתי. התשובה תהיה במעשים. "משקמים ומתקדמים בנחישות ובאופטימיות", כתב לי השבוע אחד מאנשי היישוב שנפגע הכי קשה במלחמה, כששאלתי אותו אם הוא רואה את האור בקצה המלחמה. בסוף זה תלוי רק בנו.