את הטור הזה אני רוצה לכתוב על המפגש שלי עם הבת הקטנה שלנו, רוני, אני קורא לה רוני דלומי, היא בת שנה ותשעה חודשים, ואני בן שלושים ושמונה, ואני מביט בה, יום־יום, שעה־שעה, אני נפגש איתה, חולק איתה את החיים, גר איתה באותו הבית ומתבונן בה, נסער ונפעם. זאת לא הפעם הראשונה שיש לי תינוקת בבית. רוני היא הבת השלישית שלנו. אבל רק עכשיו אני מבין משהו על הורות, על אבהות, על גידול ילדים. רק עכשיו אני מבין משהו על החיים.

יש את הבדיחה על "ילד שלישי", שזה ילד שמתעלמים ממנו ולא מתייחסים אליו, זה ילד שצריך ללמוד להסתדר לבד, אבל אני מרגיש בדיוק הפוך. עם חיה בתי הבכורה הייתי באופוריה של אבא טרי. חיה נולדה אחרי לידה שקטה איומה שעברנו, והיינו פשוט מאושרים, אסירי תודה, מלאי הוקרה, הלומי אושר. וכשנח נולד בדיוק פרצה מגפת הקורונה. אז כל ההורות שלנו הייתה צבועה בפחד הנוראי ההוא, שהספקנו מזמן להדחיק. ועכשיו עם רוני אני מרגיש סוף־סוף נוכח, ככה, כמו שאני, בפשטות, בנקיות, בטוהר, באהבה. למרות המלחמה, מעל המלחמה – רוני מתבגרת מול עיניי. ואני רואה אותה. מי היה מאמין שאפשר ככה לראות.

למשל, בכל בוקר רוני מתעוררת בשמחה כל כך גדולה ומופרכת, ואני פשוט לא מאמין שאפשר להתעורר ככה, היא ממש זועקת משמחה, מתלהבת מהעולם, צועקת מרוב אושר, והעיניים שלה קורנות, והגוף שלה נמרץ, והחיתול שלה מפוצץ, איזה חיים! כשאני קם בבוקר אני נראה כמו הצרות שלי, ויש לי צרות ברוך השם. והיא קמה בכזו חדווה. היא יוצאת מהלול ומתחילה להשתולל ולצווח בשמחה בבית, איזה פלא! מי היה מאמין שאפשר ככה להתעורר.

למשל, כשרוני פוגשת חיה, אפילו חיפושית קטנה, היא מיד מתכופפת בסקוואט כזה, ומזיזה את הראש הצידה, במין סקרנות כזאת. ומאז שראיתי אותה עושה את הטריק הזה, גם אני משתדל להתכופף ככה לפעמים, להתכופף אל החיים, כדי להיות בגובה שלהם, כשרוני מביטה על חתול, בגובה העיניים, החתולים מסתקרנים ומתעניינים בחזרה, והיא נוגעת בהם בעדינות, מאיפה היא יודעת לגעת ככה בעדינות! יש לנו מתחת לבניין חתול אפס, מיקי, הוא שרט אותי כבר אלף פעם הנחש הזה, אבל ברוני הוא לא נוגע. הוא מכבד אותה. היא מביטה בו בסקרנות, במתיקות, בעיניים טובות ואוהבות. וכל מבט כזה שלה הוא שיעור קטן עבורי.

או למשל הדרך שבה היא לומדת מילים, לדבר ולהביע את עצמה, לדייק ולהתדייק בעולם, אני רואה אותה בלייב בוחרת מילים, משבשת אותן, ומחברת משפטים שבורים, "אַבִּי! אַבִּי בַּאמבַּאם!", היא אומרת, ואני מביא לה במבה. "אֶתֶא! אַבַּנַאן!", היא אומרת, ואני מביא לה בננה. "בא לי לינה!", היא אומרת, ואני לוקח אותה לטרמפולינה. "אוּפַּאם!", היא אומרת, ואני מבין שעליי להקריא את הסיפור על הפיל בפעם החמישית. יש לה כל כך מעט מילים שגורות, ובכל זאת, עם המעט הזה היא מסתדרת היטב בעולם. אנחנו מבינים אותה היטב. והיא מבינה אותנו. היא מפלסת את דרכה באומץ, בנבכי המילים והחיים. מי היה מאמין שאפשר לחיות ככה, במינימליזם הזה, עם כל כך מעט מילים בלקסיקון.

וכשהיא צוחקת היא צוחקת בכל הגוף. היא מתכווצת ומתגלגלת. וכשהיא אוכלת היא אוכלת הכי מגעיל שיש, בהשתוללות כזאת נפלאה, ודוחה, אבל מעוררת קנאה. וכשהיא יושבת באמבטיה היא מתפלשת במים, משחקת בהם, ממלאת כוסות בזרם הדקיק, ואז שופכת אותם למכלים אחרים. היא פוגשת את החומרים שמהם עשוי העולם. היא נפעמת מכל מה שפספסתי מזמן. וכשהיא הולכת ברחוב, היא עדיין מתלהבת מזה שהיא הולכת. כל מדרגונת היא שיא אולימפי. כל קפיצה קטנה היא ניצחון. ככה צריך ללכת! כשהולכים ככה, החיים הם קרנבל של מסוגלות. וכשהיא בוכה, אוהו! כשהיא בוכה קולה נשמע מקצה העולם ועד קצהו. כל השכנים בבניין מתעוררים כשהיא צועקת בשלוש לפנות בוקר. וגם אני מתעורר. אני ניגש אליה הלום, ומנסה להרדים אותה, ולפעמים היא נרדמת, ולפעמים לא, אוי וייי. כשהיא לא נרדמת זה דווקא פחות נחמד. על החלק הזה הייתי מוותר בשמחה, אני לא לומד ממנו כלום!

גבר בן שלושים ושמונה מתבונן בילדה בת שנה ותשעה חודשים. בימים הראשונים לחייה, בשיא המלחמה, היא הייתה הנחמה היחידה שלו בעולם. מאז חלפו השעות והימים והשבועות והחודשים. והיא עוד כאן, צומחת, הופכת לבת אנוש מול עיניו. זה קורה במהירות האור, אט־אט. בתנופה זהירה. והגבר הזה הוא אני. והילדה הקטנה הזו היא רוני שלי. היא מזכירה לי איך אפשר לחיות. איך ראוי לחיות. והלב שלה, הלב הפועם שלה, מעיר אותי משנתי, ומאיר לי את חיי.