כשהגענו אני ושני חברים לשולחן הקבוע שלנו בג'דה בשוק הכרמל, בשבוע שעבר, ישב לידו בחור בלונדיני רחב מידות. שאלנו אותו אם הוא מחכה למישהו, הדרך שלנו להגיד לו להתחפף, והוא ענה באנגלית שהוא פה לבד. זיהינו תייר נחמד עם פוטנציאל לקניית נרטיב, והזמנו את עצמנו להצטרף אליו. בתוך כמה דקות גילינו שהוא טייס בלופטהאנזה שמעולם לא ביקר בישראל, וביקש בפעם הראשונה לטוס בקו הזה כדי לבקר.

הדיל היה כזה: אתה יושב איתנו כמו חבר של שנים, ולנו מותר לצחוק על התקופה ההיא שסבא וסבתא שלך עשו דברים נוראיים לסבא וסבתא שלנו. ולפני שתביטו בי בבוז, נראה אתכם מפספסים הזדמנות כזאת כשאתם יושבים עם טייס גרמני שאשכרה שירת בלופטוואפה.

אחרי אלף בדיחות שחורות ותחרות שתייה נוראית (כי הפסדתי), ראלף הודיע לנו רשמית שהוא מבקש את הקו הזה באופן קבוע כדי שיוכל לשבת איתנו בשישי. ברביעי השבוע הוא כבר הודיע שהוא שוב מגיע.

האני הפנימי של עשרת אלפים איש

האירוע המשמח הזה ביום שישי שעבר הגיע מיד אחרי אירוע משמח לא פחות בלילה שלפני כן, יום חמישי, 4 בדצמבר.

אקדים ואומר שאני לא הולך כמעט להופעות. לא מתוך אידיאל, סתם כי לא יוצא לי. לכן כששירן אמרה לפני כמה שבועות שבא לה שנלך להופעה, מיד אמרתי כן. ייתכן שאמרתי כן כי היא פחות אמרה שבא לה ויותר הודיעה שהולכים, אבל אני לא זוכר כל כך. מהפחד. שאלתי אותה לאיזו הופעה, והיא אמרה שאפשר ללכת להופעה של אמנים צעירים שעדיין לא ראינו כמו חנוך שלום או ארצי שלמה.

אמרתי לה שבא לי משהו קצת יותר מרים. אז היא אמרה: סבבה, תרים לנו כרטיסים. מכיוון שכבר תקופה אני שומע בכל הזדמנות את פאר טסי - משהו בבחור הזה חדר את חומות האשכנזיות שלי והצליח לכבוש לי את הלב - אז בדקתי וגיליתי שהוא מופיע ביום חמישי בהיכל מנורה המכונה גם יד אליהו. באתר נכתב שהמכירה נפתחת מחר, אז עשיתי מה שכל אדם נורמלי עושה ונכנסתי בתשע ארבעים ושתיים בבוקר לרכוש כרטיסים לי ולדוקטור.

לא היה לי מושג איפה אני חי. המתנתי 55 דקות באתר, כאילו זה סניף קופת חולים כללית ברחוב נגבה ברמת־גן. כשנותרו ארבע דקות עד לתור שלי הודיעה לי האתר יימח שמו וכתובתו שהמכירה נגמרה ואין יותר כרטיסים. בפחות משעה נמכרו יותר מעשרת אלפים. בסוף השגתי כרטיסים, בקומבינה, דרך חבר של חבר, שחברה של בן דוד שלו הצליחה להשיג לי שני כרטיסים בשלוש מאות וחמישים שקל. כל אחד. אנחנו המדינה היחידה בעולם שכולם מתבכיינים בה על יוקר המחיה אבל כדי להשיג כרטיס להופעה בשלוש מאות וחמישים שקל צריך קומבינה או מזל.

אבל לא באנו להתבכיין, אלא לפרגן. אני לא כותב על מוזיקה, אז לא אכתוב כאן ש"פאר מוצא את האני הפנימי שלו אבל יותר מכך את האני הפנימי של אחרים"; אני רק יודע שבחיים לא הייתי בהופעה כזאת. שעה לפני ההתחלה האולם כבר היה מפוצץ. יותר מעשרת אלפים איש שנראים ממש לא כמו בג"ץ – כלומר, מגוונים לאללה: צעירים, מבוגרים, משפחות, חבורות של חיילים וזוגות בדייט, דתיים וילדות עם חולצות בטן קצרות. מכל פינה הציצו דגלי ישראל וגם דגלי חללים ממלחמת חרבות ברזל. כשטסי עלה לבמה היה ברור שהוא מתרגש. ככה זה כשזמר שחשב שהוא זמר של שיר אחד גילה שהוא זמר של עשרת אלפים איש.

אתם זוכרים את השירים, אני לא

רק כשהתחילה ההופעה הבנתי שיותר מכול באתי לראות תופעה. אני אוהב את השירים של הבחור, ששמעתי ברדיו ועוד קצת עצמאית, אבל שאר הקהל התנהג כמו חבורה של אולטראס, שיודעים כל פסיק ומילה, ומזהים שירים לפי עווית פנים של זמרת ליווי או זווית החזקת המקל של המתופף. דמיינו שקבוצת כדורגל עולה לדשא, ובמקום יציע אחד של משוגעים שמעודדים במשך כל המשחק - כל האצטדיון כזה. כמעט בכל שיר טסי נותן לקהל איזה פזמון או בית ובקהל שואגים ויוצרים את אחד הצלילים שאני הכי אוהב בעולם. המון לא יכול לזייף (מלבד בפוליטיקה).

לאורך כל ההופעה נזרקים על טסי דגלי החיילים. הוא פותח אחד אחרי השני, לא מוותר על אף אחד, ובכל דגל הקהל מוחא כפיים לכבוד ילדים במדים שכבר לא יחכו שעה לכרטיסים בשלוש מאות וחמישים שקל.

עוד שיר ועוד שיר, וככל שעובר הזמן ויש יותר שירים שאני לא מכיר אני יותר ויותר מפחד שמישהו בקהל יקלוט שאני לא שרוף כמו האחרים וסתם הסתננתי ליציע של הכנופייה המטורפת הזאת. אני מזיז את השפתיים כאילו יש לי מושג אם הוא אומר "זמן" או "חלון" או "עשן", אבל מרגיש שיותר ויותר אנשים מביטים בי בזעם על שהעזתי לא להכיר משהו. בשלב מסוים אני פשוט שם את ד"ר זמרי לפניי, מחבק אותה ומשעין את הפה שלי על הראש שלה מאחור, כך שאם אני מזיז את השפתיים לא רואים אם אני יודע את המילה או לא. זה החזיק שני שירים עד שד"ר זמרי אמרה לי שאני מרטיב לה את השיער ושחררה אותי מהאחיזה.

לקראת סוף ההופעה אנשים מהקהל מתחילים לבקש שירים כדי שיוכלו להראות שהם שולטים גם בהם, טסי מאחד את הבקשות ושר רבע בית או שורה מכל שיר, והקהל באקסטזה כי יש עוד מילים שהם יודעים.

אחרי שעתיים וחצי של בושה והסתרה נגמרה ההופעה. בהליכה לחניון זיהו אותי כמה חבר'ה, ואחד מהם צעק לי: "זמרי, בשביל פאר טסי מוותרים על הפטריוטים?". עניתי לו: "בטח אחי, חולה עליו". מה שלא ידעתי זה שהוא כנראה ישב ממש לידי בהופעה, אז הוא החזיר לי "אז איך אתה לא מכיר את השירים?"

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il