עוד ניצחון כזה ואבדנו, נאנח אחד ממלכי יוון הקדומים אחרי שהביס את הרומאים במחיר דמים יקר. עוד כמה ניצחונות כאלו ואבדנו, צריכים להבין גם מוחאי הכפיים לשר הביטחון ישראל כ"ץ אחרי ניפויו של אלוף־משנה גרמן גילטמן מרשימת הקידומים במטכ"ל, בעוון סרבנות. הקצונה הזוטרה והגבוהה בצה"ל משקיפה בלב כבד על האירוע הזה, ועל היחס הכללי המתנכר אליה מאז 7 באוקטובר, ונוטה להסיק מהם שעדיף לפשוט מדים. נמאס לה מהמרדף אחריה. עם איזה צבא בדיוק נילחם בפעם הבאה? למישהו בימין או בשמאל יש צה"ל חלופי?
כ"ץ, חשוב להבהיר, לא טפל עלילה על גילטמן. סרטון נאומו של הקצין הבכיר במסיבת העיתונאים עם האחים לנשק במרץ 23' מוכיח שהוא יישר איתם קו כשהם הטיפו לתעלול "הפסקת ההתנדבות". הופעתו אז הייתה הכרזת הצטרפות לגרגורי האיומים שאם הממשלה תתעקש לדבוק ברפורמה המשפטית, ביום פקודה לא יהיו לה מספיק טייסים ולוחמים חיוניים אחרים. "אני לא מוכן לשרת במקום שהוא לא דמוקרטי", הכריז אז גילטמן, וכמו עמיתיו לאירוע התכוון לומר שהוא לא יתגייס למילואים. בסוף, במלחמה, הוא שירת מאות ימים, אבל ערב המלחמה השתלב במופעי הסרבנות.
גם צה"ל זקוק לחנינה. שר הביטחון ישראל כ"ץ | צילום: יונתן זינדל / פלאש 90
כמובן, כ"ץ מוסמך בהחלט לפסול את המלצות הקידום של הרמטכ"ל. יש אפילו משהו בריא באיתות שלו למטכ"ל כולו, כי תם עידן הזרימה העיוורת של הדרג המדיני עם הדרג הצבאי. זהו אחד מלקחי המחדל המובהקים. אבל כ"ץ גם אמור להתנזר מגחמות שררה, ובינתיים הוא דווקא מתמסר אליהן. לא רק את גילטמן הוא ניפה מרשימות הקידום, אלא גם קצינים שלא נחשדו מעולם באהדה לאחים לנשק, ובוודאי לא היו אשמים יותר מכל קצין אחר וממנו עצמו במחדל: תת־אלוף אליעד מואטי, תת־אלוף מנור ינאי ואלוף־משנה אפרים אבני. עד היום הם יצאו נקיים מכל התחקירים, אבני אפילו קיבל מעין צל"ש, אך כ"ץ עדיין מתעקש להקפיא אותם, בלי לנפק הסברים. הרמטכ"ל זמיר תכנן למנות את מואטי למפקד אוגדת הבשן בפיקוד צפון, ואת ינאי לראש מטה זרוע היבשה, אבל כ"ץ הטיל וטו, ומאז מתבצר בעמדתו. הוא לא פיצה את אבני על ביטול ההחלטה למנות אותו כמח"ט הצנחנים רק מפני שהיה קצין האג"ם של פיקוד דרום בשמחת תורה תשפ"ד, והאסון קרה ב"משמרת שלו".
הכי מעניין
כשכל זה מצטרף לתשוקת ההתחשבנות הציבורית והתקשורתית עם מפקדים בכל הדרגים מאז המלחמה, התוצאה היא אווירת דכדוך צה"לית במקום רוח לחימה, עד כדי נהירה לבקו"ם. קצינים צעירים רואים מה קורה לקצינים מבוגרים יותר, ומגיעים למסקנה שעדיף לפרוש לאזרחות בעוד מועד, להרוויח שם הרבה יותר כסף, ולא לשמש כשק חבטות של תסכולי עם ישראל. אין להם חשק להיות קורבן עתידי של ההתנפלות הפופוליסטית על תוספות הרמטכ"ל לפנסיות של מפקדים שבמשך עשרות שנים נאלצו לישון, אם בכלל, על מיטה צבאית ולא בבית. הם הביטו בחלחלה על טקס הזובור שהרמטכ"ל עצמו ערך לאחרונה לבכירי פיקוד דרום במלחמה, כשגירש אותם בבושת פנים מהמילואים רק מפני שהציבור ומעצבי דעתו משתוקקים לטקסי תלייה בכיכר של כמה אשמים נבחרים.
עוד כתבות בנושא
הידוק החבל סביב צווארם של לובשי המדים הוא אפשרות מפתה יותר מעיסוק מעמיק בתהייה שמא כולנו אשמים, והוא גם המניע האמיתי לדרישה הנרחבת להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כשיש ועדה ויש מועמדים לעריפת ראשים, אין צורך בחשבון נפש לאומי נוקב.
"מי שמטיף לסרבנות לא ישרת בצה"ל", חגג כ"ץ את ניצחונו על גילטמן. מילים כדורבנות, ובכל זאת היה נוהג בחוכמה לו הסתפק בגביית דברי חרטה מהקצין, ומאשר את קידומו. טיפול חומל שכזה יוכל לצקת אמינות להבעת התמיכה של כ"ץ בבקשת החנינה של נתניהו בשם הצורך בפיוס לאומי ובאחדות. הקצונה הבכירה פצועה גם כך נפשית מאז המלחמה בגלל רגשי אשם, ותפקידם המובהק של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל הוא לרפא אותה, לא לשפוך עוד שמן למדורה. גם צה"ל זקוק נואשות לחנינה.