השבוע התארחתי בהסכת של בחור צעיר בשם משה פבריקנט, משוחרר טרי, בשנות ה־20 המוקדמות, שכמו חבריו עומד לפני בחירות חיים חשובות. השיחה הייתה מעוררת מחשבה, במיוחד כשהתגלגלה למחוזות הבין־דוריים. עד כמה שזה נשמע מוזר לבחור צעיר, אמרתי, הבחירות שהוא עומד בפניהן היום יהדהדו הרבה יותר רחוק ממה שהוא רואה כרגע. הן ישפיעו לא רק על משפחתו העתידית, אלא גם על סביבתו, קהילתו ומדינתו. הן יהיו חלק מעיצוב העתיד של מעגלים רחבים סביבו.

בארה"ב מתנהל דיון עז בין דור ה"בומרים", שבקווים כלליים נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, ואיתו דור־X, שנולד לפני שנות ה־80, ובין ה"מילניאלס" שנולדו לפני שנות ה־2000 ודור־Z שנולד אחריהן. בקרב הדורות המבוגרים יותר יש הטוענים שהצעירים הם דור טיקטוק מפונק, שמצפה לקבל בלי לתת, שהתרגל לשפע, ושמסרב להבין שבחיים צריך לעבוד קשה כדי להצליח.

יש אמת בטענה שחיי הצעירים בטוחים וקלים יותר מאלה של הוריהם. אבל גם לצעירים יש טענות אמיתיות. העולם שבניתם, אומרים המילניאלס וה"זדים" להוריהם, מלא בהבטחות שווא. גדלנו ביותר נוחות, אבל עם הרבה פחות אפשרויות. הכול יקר יותר, העבודה פחות מתגמלת, אנחנו בחובות כי השקענו בתואר אקדמי שהתברר כחסר ערך, קשה יותר לקנות בית, קשה יותר לגדל משפחה – מפני שההוצאות גדלו ושני בני הזוג חייבים לעבוד – קשה יותר ליזום ולהצליח בשל רגולציית יתר ומיסים גבוהים, והס מלהזכיר את האידאולוגיה הנעורה, שהכניסה רבים לדיכאון. אתם הקרבתם את ההווה שלכם למען העתיד, אבל השארתם לנו הווה בלי עתיד; אנחנו הדור האמריקני הראשון שמקבל מציאות פחות מבטיחה מזו שקיבלו הוריו.

כך בארה"ב. מה קורה כאשר משווים בין הדורות בישראל? צריך להודות על האמת: בני הדור שלי, לצורך העניין בני ה־40 עד 60, פעלו באופן דומה. בהשוואה לארה"ב, שנות ה־60 שם מזכירות את שנות ה־80 פה; באיחור של עשרים שנה גם אנחנו אימצנו דפוסים דומים, ובסופם השארנו לילדינו מדינה פחות טובה.

איך זה קרה? ובכן, אנו הדור שחווה תקופת שפע ארוכה ותקדימית. גדלנו אחרי מלחמת יום כיפור, והתבגרנו אחרי המשבר הכלכלי הגדול האחרון שפקד את ישראל. חווינו צמיחה, שגשוג, שחרור אישי ותחושת ביטחון חסרי תקדים. לא הייתה לנו מלחמה קיומית, ולא היה לנו משבר כלכלי קיומי.

ככל שהדור שלי הגיע לעמדות בכירות יותר, כך ישראל הפכה לשאננה יותר, מנהיגיה הפכו ליותר מרוצים מעצמם, והחשוב מכול: לגרגרנים יותר. הדור שלי לקח ודאג לעצמו, בלי להתחשב בתוצאות ובלי לשאול כיצד זה ישפיע על דורות העתיד. הגרגרנות הזו אולי טבעית בקלקלות הטבע האנושי, ומובנת בחברה שזוכה לתחושת ביטחון ושפע אחרי מחסור. הדבר היחיד שמחסן אותנו במעברים כאלה הוא חינוך שמרני למידות טובות וצנועות; אבל לא רק שאין לנו אתיקה של מידות, לא היה שום דבר שיחסן את המנהיגות מפני גרגרנות פוליטית וקבוצתית.

אמת, גם בדורות הקודמים היו מי שנטלו ככל שיכלו, אלא שהיה אז פחות לקחת והאיומים הקיומיים גזרו זהירות. לעומת זאת, הדור שזכה לראשונה לשפע לא עמד בפיתוי, ושכנע את עצמו שהמגמות החיוביות נתונות; הוא לא לוקח מעתיד ילדיו, כי גם להם יהיה יותר, כפי שלו יש יותר מלהוריו. ההצלחה נתפסה כמובנת מאליה, ולכן במקום לחקור את סיבותיה קיבלו אותה כהנחת עבודה. בדור שלי הפכה הפוליטיקה לשיטת "גרגר כפי יכולתך", שבה הפשע הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר".

כך הפכה הפוליטיקה ממוסד שמייצר פתרונות לאתגרים לאומיים, לעסקנות שמייצרת תקציבים למקורבים. אמת, תמיד יש בפוליטיקה משני אלה, אבל דור השפע הפר את האיזון באופן קיצוני. אני נזכר בשלל דיוני מדיניות ציבורית שהיו לי עם בני גילי שעשו את צעדיהם הראשונים בפוליטיקה. המוטיב הקבוע היה טענתי שצעד מסוים מזיק ברמה הלאומית והציבורית הכללית, וטענת הנגד הייתה שאני טהרן חסר רלוונטיות, משום שהמשחק האמיתי הוא להשתלט על כמה יותר משאבים, ומי שלא דואג להטבות לעצמו ולקבוצת הייחוס שלו מועל בתפקידו. שמעתי זאת מרבים שהיום בכירים בהחלט, נציגים מובהקים של דור הגרגור.

בקלחת הלקיחה הזו התאקלם היטב המעמד שהלך וצמח בישראל, בחסות השגשוג הכלכלי והדעיכה באיכות הייצוג הפוליטי: הבירוקרטיה, ובראשה הזרוע המשפטית־ביטחונית. הם זכו בפיס, גן עדן של חלוקת משאבים עצומים שהם המפקחים עליה. בחסות מורשת מדינתית סוציאליסטית והילה ציבורית, הם השתלטו על הקופה הלאומית ועל סמכויות שלטוניות, בלי לפתח תחושת אחריות וצורך לתת דין וחשבון לציבור ולנבחריו. באופן טבעי, תפקודו ואיכותו של השירות הציבורי בעיקר הלכו והידרדרו לאורך התקופה הזו, כשבמקביל זרם ההטבות והסבסודים הפך לשטף; המעמד החדש זלל משאבים וסבא כוח.

כך הגענו למצב שבו בישראל אין כמעט אף אחד שדואג לאינטרס הציבורי. כל מי שמנסה, מוצא מולו קואליציה מגובשת של פוליטיקאים ומגזר ציבורי שלא מוכנים לזוז בלי לגזור קופון שמן וגדול לעצמם ולקבוצות הייחוס שלהם. חטוף כפי יכולתך.

התוצאות הדרמטיות לא איחרו לבוא. הדור שלי כשל. אנחנו משאירים לילדינו מדינה פחות טובה מזו שקיבלנו: כלכלה עם חובות גדולים, מערכת ביטחון יקרה, יהירה ולא יעילה, תחבורה של פקקים, יוקר מחיה גואה, חינוך מידרדר ואקדמיה נחשלת, מערכת בריאות מקרטעת, בתי משפט עלובים, מגזר ציבורי כושל, בירוקרטיה ענקית, שוק כלכלי חנוק, פוליטיקה נטולת כישרון ואתגרים לאומיים עצומים.

כעת מגיע הדור הצעיר, המשרת והעובד, ומתחיל לשאת את העול הלאומי על כתפיו. מה הוא מגלה? שמתחת לפני שטח הצמיחה והשגשוג המדינה התנוונה, הסתיידה, התאבנה, והפכה לאבן ריחיים על צווארו. הוא הקופה הרושמת של הפוליטיקאים ו"שומרי הסף". ועדיין דור ההנהגה ממשיך למעול בתפקידו וגוזר עוד קופונים על חשבונו ועתידו.

הדור הצעיר הזה, שבצדק הפך למפוכח ולספקן, הוא התקווה לתיקון, אבל רק אם ילמד את הלקח הנכון, יסרב להשתתף בהונאת הפירמידה הזו, ויבנה במקומה גשר לעתיד.