אין סמל גדול יותר בחיים הפוליטיים הפלסטיניים מאשר "מפתח הברזל". את המפתח הפלסטינים עונדים כשרשרת, הוא מצויר על קירות ומודפס על מחברות בית ספר של אונר"א. הוא מייצג חלום של "חזרה" לבתים שנעזבו במהלך מלחמת העצמאות, לה הערבים מקפידים לקרוא "הנכבה".
עוד כתבות בנושא
במשך 77 שנים, דור שלם למד לא לבנות חיים חדשים אלא לתבוע בחזרה בתים שמעולם לא גר בהם, שכונות שמעולם לא ביקר בהם וערים שמעולם לא ראה. זהו דימוי רב עוצמה וסיפור רומנטי ש"מוכר" היטב, אך בפועל הוא לכד מיליונים בחלום שלא יתגשם ובחיים ללא עתיד.
קיבעון זה אינו רק נוסטלגיה תרבותית. זוהי הדרישה המרכזית שהפילה הסכמי שלום במשך עשרות שנים. בין אם בקמפ דיוויד בשנת 2000, בטאבה בשנת 2001 או במשא ומתן מאוחר יותר בתיווך אמריקני, מנהיגים פלסטינים התעקשו שוב ושוב שמיליוני צאצאי פליטים חייבים "לחזור" לבתים שלפני 1948. נקודת המחלוקת מעולם לא הייתה על גבולות או על נקודות במפה. זו הייתה ההתעקשות שההיסטוריה חייבת להתהפך - שהמזרח התיכון המודרני יכול להתקדם רק על ידי העמדת פנים שדבר לא השתנה מאז 1948.
הכי מעניין
אפילו אם נתעלם לרגע מהעבודה שהערבים הם שפתחו והפסידו במלחמה נגד ישראל ונתרכז באובדן עצמו, אף אוכלוסיית פליטים אחרת לא מחונכת מלידה לחכות לעולם שכבר אינו קיים. ארמנים לא בילו מאה שנה בציפייה לשוב לבתיהם בטורקיה. יוונים וטורקים לא גידלו את נכדיהם כ"פליטים" לאחר חילופי האוכלוסין שלהם ב-1923. התגברות והתבגרות דרשו בנייה של עתיד, לא היתקעות בעבר.
ישנה ל"נכבה" הקבלה היסטורית מיידית יותר שהפלסטינים מסרבים להכיר בה: כמעט מיליון יהודים גורשו או נאלצו להימלט ממדינות ערביות ומוסלמיות מ-1948 ועד שנות ה-70. מקהיר עד בגדד, מטריפולי עד צנעא, יהודים עזבו בתים, חנויות, עסקים, בתי כנסת, חשבונות בנק וחפצי ירושה. רכושם של רבים הוחרם; אחרים נכלאו או נהרגו. גם הם איבדו את בתיהם. גם להם היו מפתחות. אך אף יהודי כיום לא מגדל את ילדיו כדי לתבוע בחזרה את דירתם של סבים וסבתות באלכסנדריה, חאלב או תוניס.
הם עשו את מה שכל חברה חייבת לעשות יום אחד - להביט קדימה ולהמשיך הלאה. האובדן לא נעלם, אבל הכבוד נבע מבניית משהו חדש. קהילה שמתייחסת לאבל כאל זהותה העיקרית בסופו של דבר מונעת מילדיה את הזכות לחיות.
אבל המפתח הפלסטיני אינו באמת קשור לבתים עצמם. הוא מייצג דרישה פוליטית שמטרתה למחוק את הריבונות היהודית. הבתים ביפו, חיפה וצפת אינם שרידים מאובקים הממתינים לבעליהם המקוריים לשוב אליהם כדי לחיות לצד היהודים בדו-קיום. זוהי אסטרטגיה דמוגרפית שמטרתה לגרום לישראל להיעלם. תנועה המלמדת את ילדיה לחלום על חזרה לסלון של מישהו אחר אינה מכינה אותם לשלום; היא מכינה אותם לאכזבה, כעס ושיתוק.
ולשיתוק הזה יש השלכות. כאשר ילדים מחונכים לכך שעתידם טמון בביתו של אדם זר בחיפה, למה להם להשקיע בבניית עתידם ברמאללה או בעזה? כאשר מנהיגים מנופפים במפתחות במקום בתוכניות פיתוח, איזו סיבה יש להם לבנות בתי ספר המחנכים לקריירה, תשתיות מודרניות או מוסדות המקדמים אחריות? למה לשאוף לחיים נורמליים - עבודה, דיור, תכנון עירוני, ממשל - אם הזהות של אדם קשורה להמתנה לעבור לגור בביתו של מישהו אחר שלעולם לא מתכוון לעזוב אותו?
הטרגדיה אינה שפליטים היו קיימים פעם, אלא שחברה שלמה חונכה להאמין שכבודה תלוי בהישארותה כפליטה לנצח. זהות הבנויה על צער, הופכת בסופו של דבר לכלא. המפתח, שבעבר היה סמל לאובדן, הוא כעת כלי למניפולציה פוליטית - חפץ שמבטיח עתיד בלתי אפשרי, כך שמנהיגים לעולם לא יצטרכו לספק עתיד אמיתי.
אם פלסטינים רוצים כבוד, שגשוג והגדרה עצמית אמיתית, זה לא יגיע מהמתנה שההיסטוריה תחזור אחורה. זה יגיע מעשיית מה שעשו יהודים שגורשו מהעולם הערבי, ומה שעשו אינספור עקורים אחרים: להפסיק לחכות לעבר שלא יחזור ולבנות עתיד חדש במקום בו הם חיים היום.
המפתח שייך למוזיאון - לא על צווארם של ילדים שמגיעה להם הזדמנות לבנות בתים אמיתיים משלהם.
עוד כתבות בנושא
