לפני כמה שנים אחת מבנותיי עברה חרם. זהו אירוע שהזיכרונות ממנו מכווצים אותי עד היום. לא הבנתי מה עובר עליה. עד אז היא הייתה מקובלת בחברה, כזו שלימודים אינם מאתגרים אותה במיוחד, ושכל יום הוא עבורה הזדמנות לכיף. מאחת שקופצת בבוקר מהמיטה, היא הפכה לילדה שלא רוצה ללכת לבית הספר. כל יום היה קשה מקודמו.

בסיפורים שלה חזר שוב ושוב שם של ילדה אחת. הכרתי אותו רק מפני ששנה לפני כן נסענו להביא לה משלוח מנות בפורים. הבת שלי אמרה שהבת ההיא לא תקבל משלוח מנות מאף אחת, כי אין לה חברות. הקפצתי אותה לבניין, שהיה בשכונה אחרת. היא עלתה בידיים עמוסות, ירדה בחיוך וזהו. ופתאום השם הזה חזר, כרוך בסיפורים קשים. בכל פעם חזרו ההוראות של הבת ההיא שלא לשתף את בתי, לא לדבר איתה, להתעלם. ידעתי שיש אינטריגות רבות בחברת הבנות ושיש לה חברות אחרות, והייתי בטוחה שהיא תסתדר. חשבתי שלה זה לא יקרה. טעיתי.

ערב אחד קיבלתי טלפון מחברה, אימא של אחת התלמידות האחרות בכיתה. "תשמעי", היא אמרה לי בקול רועד, "ראיתי שהבת שלי לא רגועה. כשחקרתי קצת לעומק, הבת סיפרה לי שחל איסור לדבר ולשחק עם הבת שלך. כששאלתי אם כל הכיתה מצייתת, היא אמרה לי שכן, כולן. הן מפחדות מה יקרה למי שתכריז שהיא לא חלק מהמשחק". 

לא ידעתי את נפשי. פתאום כל הנקודות התחברו לסיפור שלא ראיתי או לא רציתי לראות. זה קרה לבת שלי, במשמרת שלי. כמה ימים לפני כן סערה הארץ בגלל מקרה חרם שהגיע לקצה. המקרה ההוא הציף סיפורים נוספים על ילדים שסבלו במשך שנים מחרמות, על צלקות כואבות והתעללויות. מה יהיה עכשיו, דאגתי. רציתי להחזיר את הבת שלי לאחור, אל הגן, לשרטט לה מסלול חיים אחר, מציאות אלטרנטיבית, לחסוך ממנה את הכאב.

הייתי בקשר עם המחנכת ועם היועצת, תבענו מהן טיפול. התייעצתי עם אשת מקצוע שנתנה לי עצות ודרך. הקשבתי טוב יותר לבת שלי, חיזקתי אותה, מצאנו מחדש את הביטחון העצמי שאבד, הבטחנו שהבת הבריונית לא תפגע בה, מצאנו חברות אלטרנטיביות. לאט לאט היא חזרה לתוך החברה, חזרה והפכה להיות מנהיגה רגישה. המחרימה עברה בסוף השנה לבית ספר אחר. אבל השם שלה, גם היום, הוא עדיין טריגר.

בשנה שאחרי, כשחברות הציעו מדי פעם לא לדבר עם בת מסוימת או להפסיק לשחק עם אחרת, היא אמרה: "עשו עליי חרם, אני יודעת איך זה מרגיש, לעולם לא אעשה את זה לאחרות". לא שהיא תמיד צודקת בסכסוכי חברות, אבל היא תמיד מפוכחת. יודעת שיש כמה צדדים לעניין, משתדלת להתחשב, שוקלת את צעדיה, מבינה מה עומד על הכף. היא גדלה מזה.

מתוך עולמות שבורים

אחת לתקופה גואה גל של עיסוק בעניין החרמות ובהתנהלות חברתית פסולה בקרב ילדינו. זה קורה אחרי אירוע טרגי שמעורר גלי הדף קשים, ואז הגל שוכך. אבל חרמות קורים כל הזמן. יש להם מופעים שונים אצל ילדים, בני נוער, ובמובנים מסוימים גם אצל מבוגרים. לא כל ברוגז או סכסוך הוא חרם, ולא צריך להוזיל את המושג, אבל אסור גם להתעלם מסימנים שמובילים לשם. אנחנו צריכים להיות על זה, לדעת אם אנחנו או מישהו מהילדים שלנו נמצא באחד מצידי המתרס שלו, כדי לתת לזה שם ולהפסיק את התופעה.

חרם הוא אירוע משפחתי. המוחרם נמצא כמובן במוקד הכאב, אבל ההורים אוכלים את הלב. אני זוכרת את רגשי האשם וחוסר האונים שהציפו אותי. אנחנו הרי עושים הכול כדי שהילד לא יסבול. קמתי לילדה הזאת בלילות, האכלתי והשקיתי, רצתי איתה לרופא כשעלה לה החום, ניסיתי לחסוך ממנה כאב בכל דרך אפשרית. אז איך הגענו למקום הזה?

אודי כגן ניסח משפט מדויק: "יש איזה רצון שהנסיעה של השמונים־תשעים שנה תהיה חלקה. אני לא רוצה דפיקות בטמבון, בלי שריטות. אחי תעשה לי טובה, רגוע שקט". זו התפילה שלנו עבור עצמנו, קל וחומר עבור הילדים שלנו. אבל אין באמת דבר כזה. הכאב יגיע, כי הוא מגיע. כי יש שריטות ודפיקות ולפעמים תאונות דרכים. חרם הוא מקרה קשה וכואב שמצריך התמודדות. אבל אסור לשכוח שילד, נער וגם מבוגר יכולים לצמוח ממנו, כמו מכל משבר. זה לא קל, זה לא קורה מהר, זה אומר לעבור תהליך ולגעת בתהומות. המחשבות איך זה קרה דווקא לבת שלי, כמה אומללה היא, הכעס על המערכת והתביעה לתיקון הם לגיטימיים, אבל התבוססות והישארות במקומות האלה לא יאפשרו לילד להבריא ולגדול, וגם אנחנו לא נלמד מזה.

המבוגרים איטיים יותר מילדים. בזמן שאנחנו מעכלים, הם כבר סולחים, שוכחים והולכים לשחק כדורגל. ד"ר אודליה אלקובי, מייסדת ומנכ"לית מרכז "תעצומות" שעוסק בתחום החברתי־רגשי אצל ילדים, הזכירה לי בשיחה שקיימנו לקראת כתיבת הטור הזה, שלמבוגר ששובר את היד ייקח שנה להתאושש ולהבריא, לילד שלושה שבועות. היא הדגישה שלפעמים הילדים רוצים להחלים, ולנו ההורים אסור להפריע לזה.

לאורך החיים הילדים שלנו יתבגרו ויעברו חוויות מטלטלות ותקופות קשות. הרי זה לא רק חרם. עוד כמה חודשים נדבר על אי התקבלות למוסדות חינוך, אחר כך עלולה להגיע דחייה מקבלה לתפקיד או לעבודה שהילד רצה. אנחנו פוגשים את זה כשהילד מחפש בת זוג ועוד לא מוצא את האחת, כשהוא מתגרש או חווה אובדן. אנחנו אף פעם לא מפסיקים להיות ההורים של הילדים שלנו, כך שזה תמיד יכאב, יציף, וחוסר האונים יכה בנו. זה לגיטימי, אבל אסור לטבוע בזה. פינוי של כאב הלב ותיעול שלו לכיוונים חדשים, יד בוטחת ונותנת אמון גם אם הלב רועד בפנים, יאפשרו לנו לתת לילדינו תמיכה נכונה, אמפתיה ואופק חדש.