תשמעו סיפור יפה. לפני כמה ימים נפגשתי עם חברי הטוב אבידן, והלכנו לטיול בירושלים. פשוט הסתובבנו במשך שעות ברחובות העיר. יצאנו מהדירה של אימא שלי, ברחוב הפלמ"ח, והלכנו והלכנו והלכנו בלי הפסקה. עד הכותל המערבי. ובדרך פגשנו הרבה אנשים, וראיינו אותם לאיזה פרויקט קטן שאנחנו עובדים עליו (אנחנו מראיינים אנשים ברחוב ושואלים אותם מה עוזר לאנשים שליבם נשבר). זאת הייתה המטרה המוצהרת של היום. אבל בפועל, רוב הזמן הסתובבנו ודיברנו בינינו, והתבוננו בירושלים היפה והעצובה והלא ממומשת, ופגשנו אנשים מרגשים.

ולטר בנימין כתב פעם ספר יפה שנקרא "המשוטט", זה באמת ספר יפה אני לא סתם כותב, קראתי אותו כשהייתי סטודנט לספרות. איך אהבתי ללמוד ספרות. ובנימין כותב שם על דמותו של המשוטט, ההלך, הצועד בעיר, היפה, הסואנת, הוא הולך בה ומתבונן בה, משקיף עליה ונושם אותה. הוא בתוכה ומחוץ לה בעת ובעונה אחת. העיר הקפיטליסטית, העמלנית, תובעת ממנו להיות חרוץ, ולעבוד, אבל הוא מורד בה. הוא צועד ברחובות לאט. בסבלנות. אין לו יעד, הוא לא ממהר לשום מקום. והעמדה הזאת, העמדה המשוטטת, עבור בנימין, היא עמדה רוחנית בריאה. זו עמדה שיש בה התמסרות, ויש בה נוכחות, ויש בה אהבה לחיים האלה, על עליבותם ותפארתם.

בקיצור יצאנו לטייל בירושלים. מרחוב הפלמ״ח הלכנו לתיאטרון ירושלים, ומהתיאטרון ירדנו לחורשת הירח, ומחורשת הירח ירדנו לרחוב עמק רפאים, ומשם צעדנו למתחם התחנה (איזה עצוב מה שנהיה מהמקום הזה, זאת הייתה פינה כל כך יפה בירושלים, ועכשיו יש שם מין אוהל עצוב כזה, ומלא דוכנים עייפים, ממש עצוב לראות איך פנינה כזאת דועכת כל כך מהר), וממתחם התחנה התקדמנו לכיוון הכותל. ובדרך לכותל אבידן אמר – "בוא נקפוץ רגע לגבעת התנ"ך". ואני אמרתי יאללה. למה לא, אני לא ממהר לשום מקום, אני משוטט! גבעת התנ״ך זאת מין גבעה קטנטנה ומוזנחת עם נוף יפהפה, היא נמצאת ממש מעל תיאטרון החאן. פעם מזמן כשהייתי בתיכון היינו עושים שם מדורות לפעמים ומנגנים בגיטרה. וכשאבידן ואני הגענו לגבעת התנ"ך לא היה שם כלום. נוף יפה. ועזובה צחיחה. וזהו. רגע, בעצם כן היה שם משהו מעניין. היו שם פרחים כאלה ורודים וקטנים ומתוקים. והיה שם, רחוק מאיתנו, איזה בחור לא צעיר, גבוה ותמהוני, עם חולצה סגולה וכובע, הוא הסתובב בין הטרשים, והתכופף, וכזה זז ממקום למקום. ושוב התכופף. זה היה מוזר.

ואני ואבידן קלטנו את האיש הזה, וכזה צחקנו בינינו – יש פה מישהו יותר מוזר מאיתנו! כי באמת לא היה ברור מה הוא עושה שם. אז התקרבנו אליו כזה, רצינו לדבר איתו, אולי אפילו לצלם אותו. וניגשנו אליו ובירכנו אותו לשלום. וביקשנו ממנו טיפ, מה עושים כשהלב שבור. והאיש, שהיה אדם מקסים עם לב רחב, נתן לנו את הטיפ שלו. וכשסיימנו לצלם אותו שאלתי אותו מה בעצם הוא עושה כאן על הגבעה הזאת. והאיש אמר – "קפצתי רגע לראות את הסתווניות". ואני אמרתי "מה!". והאיש הצביע על הפרחים הקטנטנים ואמר – "הפרחים האלה כאן, זאת סתוונית היורה. זה פרח שקופץ החוצה מיד אחרי הגשם הראשון. לכן קוראים לו סתוונית היורה!", ואני שאלתי שוב, כדי לוודא – "רגע רגע, אתה פשוט עצרת את החיים שלך וקפצת לפה כדי לראות את הפריחה של הפרח הזה". והאיש המקסים אמר – "כן! חניתי את הרכב בגן הפעמון ובאתי לכאן, ועכשיו אני ממשיך לעבודה, תראו, בואו תראו איזה יופי, תראו כמה סתווניות!", הוא הצביע על פינה ורודה עם עשרות רבות של פרחים עדינים וורודים, ואבידן ואני הבטנו בפרחים, ובאיש המתוק, והתרגשנו נורא. ואחר כך הסתובבנו עוד קצת עם האיש. וקשקשנו קצת. מתברר שיש לו משתלה משלו, באבו גוש, ושהאהבה שלו לפרחים ולצמחים היא אהבת אמת, יפה ופועמת, שנמצאת גם מחוץ לגבולות גבעת התנ"ך.

תתארו לכם רגע. גבר בן שישים בערך. יוצא מהרכב שלו בשעת צהריים, ועולה להר טרשים ירושלמי שומם ומוזנח, כדי לראות פרחים ורודים. הוא לא קוטף אותם ולא מצלם אותם. אפילו לא לסטורי. הוא סתם מתבונן בהם. הוא סתם, עוצר את החיים שלו כדי לראות את הפרחים. אתם מבינים, החיים קורים כל הזמן, החיים חיים, הם פועמים ושוקקים ושוטפים, ואין זמן, אין זמן לעצור רגע, להתבונן ולהקשיב ולראות ולאהוב. אין זמן. החיים חיים. כל הזמן הם חיים.

וצריך לפנות זמן. צריך לחנות את הרכב בגן הפעמון. ככה! באמצע החיים. באמצע היום. צריך לצאת מהרכב, וללכת לגבעת התנ"ך, ולחפש את הסתווניות הקטנות. ככה צריך לחיות. עם תשומת הלב הזאת. עם סדר העדיפויות הזה. וגם אם יש עבודה ויש חובות ויש לימודים ויש ילדים וילדות ויש עניינים, תמיד אפשר לפנות קצת זמן, כמה דקות, כמה שניות! לא צריך הרבה זמן כדי לראות את יופי העולם. לא צריך לפנות יום שלם כדי לנשום אל הלב את יוקר ויפעת החיים. ככה צריך לחיות. ככה אפשר לחיות. צריך לשים לב לעולם. צריך לשים לב לחיים. וזאת התורה כולה. זאת דעתי.