בשמאל הישראלי תוקפים כבר שנים את אלימות המתנחלים, בימין יוצאים נגד האלימות הערבים בקרב ערביי ישראל. שני הצדדים תוקפים את אלימות החרדים, שמצידם מתגוננים בהצבעה על אלימות הקפלניסטים. האמת? כולם צודקים.

החברה הישראלית הפכה אלימה מאוד. כתוצאה מהחום או ממזג חסר סבלנות, הישראלים אלימים מאוד בכביש, בתור בסופרמרקט או במריבה על מקום חנייה. אבל במשך השנים עלתה בהדרגה גם תופעת האלימות המאורגנת, המגזרית־אידיאולוגית. תופעות כמו אירועי "תג מחיר" התפרצו בעוצמה רבה במיוחד לאחר ההתנתקות, ומאז 7 באוקטובר החמירו מאוד במספרן ובעובדה שמחולליהן כבר אינם מסתתרים אלא מתגאים במעשים.

באתר "חדשות הגבעות" מפרסמים בחודשים האחרונים, בראש כל חודש עברי, סיכום מסודר של מעשי האלימות המיוחסים לנערי הגבעות: כמה מכוניות הוצתו, כמה מסגדים נשרפו, כמה עצים נעקרו, ועוד.

גם האלימות החרדית החריפה מאוד במאבק נגד הגיוס. אם פעם "הסתפקו" החרדים במאבקים מקומיים נגד חנות טלפונים חכמים או נגד נסיעה בשבת בקרבת שכונתם, היום החוגים הקיצוניים שם מנהלים מאבק ארצי אלים נגד "גזירת הגיוס". הם לא רק חוסמים כבישים ומנסים למנוע מחרדים אחרים להתגייס, אלא גם תוקפים חברי כנסת שנראים להם פשרנים בעמדתם לגבי החוק. ייתכן שלא ירחק היום שיפגעו גם ברבנים הבכירים, גדולי התורה, שיסכימו לנוסח חקיקה פשרני מדי.

האלימות במגזר הערבי היא ללא ספק החמורה ביותר. מספר מעשי הרצח, במיוחד בין בני משפחה, מזעזע. לרוב זו לא אלימות אידיאולוגית אלא מאבק של כנופיות ומשפחות פשע זו נגד זו, או אלימות של גברים נגד נשים - שיש הרואים בה שמירה על כבוד המשפחה. אבל לנרצחים לא משנה מה היו נסיבות הרצח, ואם הוא פלילי או אידיאולוגי.

אחרונים, ולאו דווקא חביבים, הם אנשי השמאל הליברלי. הם התגאו תמיד בכך שאינם אלימים, אבל באחרונה נפרץ הסכר גם בקרבם, בניסיונות לפגוע בבית ראש הממשלה בקיסריה או בהצתת אש סביב מעונו. ביטויי האלימות האלה עדיין רחוקים מהשיאים של שאר המגזרים, אבל המגמה בהחלט מסוכנת.

בהשוואה לאלימות האישית, באלימות המגזרית קשה להילחם. כאשר היא מגובה בנימוקים אידיאולוגיים, האלימות המגזרית אף נתפסת כדבר שראוי להתגאות בו. אבל גם כאשר בכירי המגזר הרלוונטי מגנים אותה בכנות, היא נהנית למרבה הצער מתמיכה כזו או אחרת שלהם.

כך למשל דאגו מנהיגי הימין לבטל את האפשרות להטיל מעצרים מנהליים על בריוני הימין, וחלקם אף פועלים לשחרור אסירים שהורשעו בדין. בכירי העולם החרדי דורשים את שחרורם המהיר של מי שהורשעו באלימות מבני מגזרם. ראשי הציבור הערבי התנגדו במשך שנים להקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים, וגם עכשיו מתנגדים לפעילות כוחנית יותר של המשטרה ושאר כוחות הביטחון למיגור האלימות. אפילו אנשי השמאל, המגנים את המעשים האלימים מקרבם, מקפידים במקביל לציין שהיא זעומה לעומת האלימות של מגזרים אחרים, ושהעונשים הניתנים עליה חסרי מידתיות לעומת אלה המוטלים על בני קבוצות אחרות.

התוצאה הכוללת היא תחושת כאוס והתפרקות - תחושה שמסוכנת מאוד לעתידה של ישראל, במיוחד כשהיא מצטרפת לאיום החיצוני הכבד נגד המדינה מאז ראשית קיומה. הצירוף בין שני סוגי האיום, החיצוני והפנימי, גם מדרבן את האויב החיצוני לתקוף אותנו, כפי שנוכחנו ב־7 באוקטובר. הוא גם מגביר את תחושת הייאוש של ישראלים מן השורה מהמדינה. התחושה המתגברת בקרבם היא שלמדינה כזו אין עתיד, ולפחות לא כזה של חברה מתוקנת שכדאי וראוי לחיות בה.

לב הבעיה הוא ההפניה המתמדת של האצבע המאשימה לכיוונו של האחר, בעיקר של היריב הפוליטי. כך אי אפשר להילחם באלימות ובתחושת הכאוס הנובעת ממנה. נדרשת דווקא פעולה הפוכה: התמקדות של כל מגזר במיגור האלימות היוצאת מקרבו. רק כך תיווצר מלחמה יעילה בכלל סוגי האלימות, ורק כך תימנע התפרקותה של החברה הישראלית לשבטיה, בדומה לתהליכים שראינו כבר במדינות קרובות כמו סוריה ולבנון.