חטאיו של השמאל רבים. הוא טעה באוסלו כשהאמין שאפשר להגיע לשלום עכשיו עם הפלסטינים. הוא שגה בהתנתקות כשחשב שאפשר לסגת נסיגות חד־צדדיות. הוא טעה כשלא הבין את בעיית האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי של אהרון ברק. הוא שגה כשניסה להפיל את בנימין נתניהו בחדרי החקירות ולא בקלפיות.

אבל בסוף הימין הוא ששלט כאן ב־36 מ־48 השנים האחרונות. הימין של נתניהו היה בשלטון ב־15 מ־16.5 השנים האחרונות. במשמרתו של הימין "על מלא" התרחש האסון ההיסטורי של 7 באוקטובר. כך שהגיעה השעה לדון גם בחטאי הימין. מה הם הטעויות, הפגמים והכשלים של הימין החדש שהתהווה ושלט כאן בעשורים האחרונים?

החטא הראשון הוא פולחן האישיות. נתניהו הוא אדם מוכשר באופן יוצא דופן. ככל הנראה אין כיום בארץ אדם שניחן באחדות מתכונות המנהיג של ביבי. אבל לנתניהו גם חסרונות רבים ועמוקים, ובכל מקרה היהדות אינה מאמינה באלים בשר ודם.

ביסוד ההוויה של העם היהודי והדת היהודית עומדת ההתנגדות לעבודה זרה. ובכל זאת רבים בימין הפכו את בנם של בן־ציון וצילה נתניהו לאליל. הם המירו את מערכת האמונות והערכים שלהם בפולחן לאדם. בדיוק כשם שהשמאל התמכר לשנאת נתניהו, רבים בימין התמסרו להערצתו. כך הם עשו מעשה פוליטי שהוא לא רק בלתי דמוקרטי, אלא בלתי יהודי.

החטא השני הוא ניפוץ האחריות. אחד מיסודות המחשבה השמרנית הוא הרעיון שהאדם, הקהילה והאומה נושאים באחריות למעשיהם. החשיבה הקורבנית באה משמאל, החשיבה הסלחנית היא של הליברלים. ימין שמרני אמיתי אמור לאחוז בהשקפת עולם הדורשת מכל יחיד וקבוצה להתמודד, לפעול באופן מיטבי מול האתגרים של עולם אכזרי בלי להתבכיין ובלי להתקרבן. אבל הימין של עידן נתניהו נוהג באופן הפוך: הוא לא מפסיק להתקרבן ולהתבכיין. הוא מאשים את השמאל ומאשים את כל העולם ואשתו, בלי לקחת אחריות על התוצאות וההשלכות של מעשיו שלו.

התופעה הזאת הפכה ממארת בשנים שלפני 7 באוקטובר, אבל שברה שיאים של חוצפה ואטימות אחרי 7 באוקטובר. נכון, אהרון חליוה ישן, הרצי הלוי טעה ורונן בר כשל – אבל מי היה המפקד העליון של ביטחון ישראל בדור האחרון? מי העביר כסף קטארי לחמאס, מנע כסף חיוני מצה"ל ונרדם בשמירה מול איראן? לא יאיר גולן ישב בלשכה בקצה המסדרון בבניין בגבעת־רם. לא הפרוגרסיבים ניהלו את מדינת ישראל מול טבעת איומים מתהדקת.

בעוד שראש הממשלה הסוציאל־דמוקרטי לוי אשכול הביא אותנו לתעלת סואץ ולפסגת החרמון, ראש הממשלה הימני נתניהו כמעט איבד את הנגב המערבי. הסירוב של הימין לקחת אחריות על הכישלון ההיסטורי הגדול בתולדות ישראל הוא בלתי ימני בעליל.

החטא השלישי הוא האנטי־צבאיות. כמו למרבית הישראלים, גם לי יש ביקורת נוקבת על הממסד הצבאי. דבר רע קרה לצמרת צה"ל במאה ה־21. היא נכנעה ללחץ של החברה האזרחית שדרשה ממנה לספק ביטחון מלא בלי להרוג, בלי להיהרג – ובזול. מכאן בא הרפיון, העיוורון והקונספציות.

אבל יש לנו רק צה"ל אחד, ומפקדי הצבא מקדישים את חייהם ומקריבים את חייהם למען כולנו. גם כשהם טועים, הם אינם עבריינים. ימין אמיתי אמור להבין זאת, ולהציב את חיזוק הצבא בראש סדר היום הלאומי.

אבל מאז פרשת אלאור אזריה, הימין הפופוליסטי בישראל החל לנהל קרב נגד הקצונה הבכירה. הוא נושא על כפיים את הלוחמים, אך רודף את המפקדים. אחרי שסימן כאויבים את העיתונאים והשופטים, הוא מסמן כאויבים את האלופים. הוא גם מנסה לגמד רמטכ"ל ממלכתי שהוא עצמו מינה.

כדי לשחרר את נתניהו מהאחריות לאסון 7 באוקטובר, הימין הפופוליסטי מטיל אותה אך ורק על צה"ל. כך לא בונים צבא, כך לא בונים מחדש עוצמה של אומה. ההתנהגות של הימין החדש מול מפקדי צבא העם היא בלתי לאומית ואנטי־ימנית.

ישראל זקוקה לימין ציוני, אחראי ותבוני. אבל כדי שהימין הישראלי יהיה כזה – עליו להודות בחטאיו ולהתמודד עם כישלונותיו. רק כך הוא יוכל להוביל לתיקון.