אני זוכר את הערב הזה כאילו הוא היה חודשיים לפני הטבח. אחרי אחת מתוכניות הפטריוטים הוזמנו, כל חברי הפאנל, לחמינייה בפתח־תקווה. כיהודי אני מאמין שסירוב לחמין ביום חמישי בלילה כמוהו ככפירה בעיקרי האמונה כולם. זה אפילו לא היה שיא המאבק ברפורמה המשפטית: הימין הובס, קיפל את הבאסטה של לוין והסתפק בדוכן קטן ומסכן שנכתב עליו "ביטול עילת הסבירות". ישבנו שם וטחנו סיר ענק של חמין, ואז החלו לצפצף הודעות וואטספ בטלפון של כולנו. הלם, עלו עלינו: מישהו הדליף למשמרת הצניעות של המחאה שאנו מעזים לאכול יחד חמין ויש יאמרו אף לחייך בצוותא. ההזנקה של המורדים יצאה לדרך.

כך צייצה נאווה רוזוליו, מנהיגת מחתרת ההצקות, כאילו הייתה ז'אן דארק ולא פחות: "הקפצת שופרות!!! (שלושה אימוג'ים של סירנה בתוספת השעה 23:45). 'פאנל נרחב של שופרות' של הרודן נתניהו, שמש העמים שלנו, יושבים לאכול טשולנט ב'שאבעס מלאבס', רח' הרצל 7 פתח־תקווה. (הכניסה מהחצר יש להם חדר פרטי). בין השופרות הנוכחים: מגל, פילבר, יערה זרד, פתחי, זמרי, פליישמן ועוד כמה שהמדווח לא זכר את שמם כי הוא לא צופה בערוץ ההסתה 14. בואו למסור להם שלהיות אדיוטים שימושיים של מושחת ושקרן שמחריב את ישראל כדי להימלט מהכלא זה לא כבוד גדול... (כי את המילה בושה הם לא מכירים). בנוהל: אימוג'י מגאפון, תופים, רמקול, זמבורה, דגל ישראל, דגל להט"ב. ואל תשכחו להעביר תיעודים כדי שנפיץ את הבושה ברבים".

הבטנו זה בזה וידענו שהסיפור שלנו נגמר. עלו עלינו. ארזנו מהר את עצמנו וברחנו משם מהפחד.

סתם־סתם, התפוצצנו מצחוק ודפקנו עוד שני תפוחי אדמה וביצה. מעבר לעובדה שזה נגד אמנת ז'נבה, לרדוף אחרי אנשים שבדיוק אכלו חמין ולא יכולים לרוץ ובטח לא לברוח, זאת הייתה כבר תקופה של שיכרון כוח מצד המחאה. כל דבר שעשתה הוחלק לה. בשביל אנשים שעודדו סרבנות, שרפו כבישים ושחטו כל דבר קדוש, כולל ימי זיכרון וטקסי יום שואה, מה זה כבר להפריע לערב של כמה שופרות מ־14. אני מודה, לא לקחנו אותם ברצינות, ואפילו קצת התאכזבנו כששעה אחרי ההודעה לא הגיע אף אחד ונאלצנו לחזור הביתה מואבסים אך לא מובסים.

למה אני כותב את כל זה? כי בתקופה האחרונה אנו עדים לתופעה מדהימה של בומרנג אנושי ששמו מרדכי דוד. בחור צעיר, שמעיד על עצמו שהגיע משולי החברה החרדית, החליט לעשות לקפלניסטים בדיוק את מה שהם אהבו לעשות לאחרים. הוא מגיע להפגנות, חוסם מכוניות של מפגינים "למען החטופים", מטריד מוחים מקצועיים כשהוא מצלם אותם בטלפון צמוד לפניהם, ומוציא מהם תגובות שאשקר אם לא אומר שהן גורמות לי לרצות להתגרש מד"ר זמרי ולהקים עמו בית בישראל.

"מגיע לי"

באמת הדברים, בעולם מושלם הייתי סולד מהפעולות של מרדכי דוד. הייתי מגנה אותו בפטריוטים בקלות, מתנער ממנו בטהרנות וחותם במשפט המאוס "זו לא דרכנו". אבל מצטער, משהו השתנה בי בשנתיים שקפלן כבש את המדינה, ואני בגאון יכול לומר שזוהי כן דרכנו, ואם אפשר - אין לי שום בעיה שמישהו מדרכנו יחסום את המכוניות של מישהו מדרכם.

זה ילדותי, אני יודע. אבל ילדים, מה לעשות, צודקים בהרבה מהטיעונים שלהם. הם חושבים פשוט, הצדק אצלם לא מבולבל, וההיגיון מנצח בקלות כי לא טשטשו אותו עם פילוסופיות מורכבות ותאוריות אקדמיות. כשהילד שלי היה מעורב בעבר בשליחת ידיים, באוטומט כעסתי עליו והסברתי לו שאלימות היא אף פעם לא הפתרון. אבל אז הוא סיפר לי שהראשון ששלח ידיים היה הילד השני. עדיין כעסתי עליו, בעיקר כדי לגרום לו להירתע מאירועים כאלה ושיבין שאני לא אוהב את זה. אבל בלב הייתי כועס הרבה יותר אם היה חוזר מבית הספר ומספר שילד מרביץ לו מדי יום, ושהוא אף פעם לא מחזיר.

לפעמים זה בסדר לספוג, אבל לפעמים לספוג יותר מדי בלי תגובה זה לא בסדר. אני זוכר איך ערב־ערב נהגנו לשבת באולפן הפטריוטים בכל אירוע אלים של קפלן, ושוב ושוב אמרנו שזה יחזור אליהם כמו בומרנג. אז אומנם הוא גדל בבני־ברק ולא בסידני, אבל מרדכי דוד הוא חתיכת בומרנג.

והתגובות, אוי התגובות. ההבנה שהכול חוזר עליהם וקפלן בידיהם. ככה נראה הצדק בהתגלמותו.

אני כותב את המילים האלה ומרגיש שזה הטור הכי ילדותי שכתבתי, אבל אני כל כך גאה בילדותיות הזאת כרגע. כי הילדותיות הזאת של מרדכי דוד, האיש שטיעונו הצודק ביותר הוא טיעון הגיל הרך "הם התחילו", מעולם לא היה נחוץ יותר. אני צופה בעיתונאים שעודדו בהתלהבות אין קץ את ההתפרעות של קפלן מובכים כעת כשהם סופגים מנחת ידם שלהם עצמם, מתעצבנים מול המכונית החסומה שלהם או מלווים במצלמה שמוצמדת לפניהם ולא יודעים איך להתנהל מול משהו שהם עצמם טענו שהוא פסגת הדמוקרטיה. הם מסבירים לעצמם שזה אחרת ועכשיו זה שונה, שהם אנשים אחרים ובכללי להם מותר ולנו לא, אבל במבטים המזוגגים של כל אחד מהם שאוכל בעצמו את מה שהוא בישל אני מזהה את ההבנה הפנימית, עמוק בלב: "מגיע לי". וככה, גבירותיי ורבותיי, נראה צדק. ילדותי אומנם, אך צדק.

יש שני כיוונים אפשריים שמחאת מרדכי דוד יכולה לפנות אליהם. הכיוון הראשון הוא רגיעה משני הצדדים. הקפלניסטים יבינו שלמעשים שלהם יש השלכות, ושאם לקראת הבחירות הם ינסו שוב להטיל את אימתם על כל מי שלא חפץ בקפלנותם, הם יאכלו את אותו התבשיל ממש. לכן הם ירדו מהפרקטיקות האלימות האלה. הכיוון השני הוא שהם יחליטו להמשיך, ויעוררו את המרדכי דוידים של העולם להשיב מלחמה. הנחשון שעשה את ההשתדלות יגרום לרבים אחרים לקפוץ אחריו למים.

אז נכון, זה לא בוגר לכתוב טור שכל כולו "הם התחילו", אבל בדיוק כמו אויבנו הבוכים על הפסדיהם בכל המלחמות כבר עשרות שנים, הייתה להם ברירה אחת קטנה: פשוט לא להתחיל.