סופת הגשמים שהגיחה לארצנו השבוע, בין גל אביבי אחד למשנהו, התקבלה באזהרת המסע השגורה בפרוטוקול מגישי התחזית: חשש לשיטפונות. כמקובל במקומותינו, נבהלנו קשות כשהטבע פעל בטבעיות, שכן אנו נוטים לחשוש מהמובן מאליו. כמעט בכל שנה מגיעה מערכת גשמים סוערת ועמוסת משקעים, ואיתה אתגרי שיטפונות ונזילות שבאים עלינו לטובה. כמה לטובה? למעשה, השתוללות שפע המים הצליחה להיכנס לרשימת האירועים המסמלים ישועה פתאומית, שלא לומר גאולה. חלום שיבת ציון המודרני נתפס לחזון הפרחת הנגב כמשל להתיישבות ולהפרחת הארץ כולה, כשהוא נשען על מקורותינו המשובחים. כך היא גאולתן של ישראל כשהיא חסרת סבלנות ומדלגת על עיכובי קמעא־קמעא: פתאומית, סוערת, כשמתוך ערוצי נגב צחיחים מתפרץ בבת אחת קילוח מים אדיר שהופך את דמעת הזורע לרינת הקוצר. תשאלו את הרבים שרדפו אחר השיטפונות השבוע, מכוונים מצלמה לרגע הקסום הזה, הראשוני, של שטף פורץ בלב מדבר; סוחף אחריו בתחילה את כל הלכלוך ואבק הדרך, עד שהוא הופך למפל של מים כמעט צלולים. אכן, היינו כחולמים.

קטסטרופות־עבר הוכיחו ששיטפונות עשויים לזרוע הרס וחורבן ואף לעלות בחיי אדם, אבל את החשש ראוי לשמור לא לשיטפונות אלא להיערכות שגויה לקראתם ולהתנהלות בלתי אחראית סביבם. כמו נזקי קרינת השמש, כמו התייבשות ביום חמסין – גם השיטפון נדרש להתמודדות ראויה, לא להתחמקות. באיזה עולם אנחנו חוששים מתופעות טבע סטנדרטיות? ובכן, בעולם שבו בחודש כסלו בואכה דצמבר, מערכת הגשם הפורה כאן מתבררת כחלק מסופה טרופית במקום כמערכת חורפית.

טרופית או לא, במזרח התיכון אין כל חדש. אתגרי מזג האוויר הביאו גורמים מסוימים להפנות את כל תשומת ליבם לתנאי המחיה של תושבי עזה. אחרי שסיימו בשעה טובה ללוות את מסיק הזיתים בקול תרועת כיבוש רמה, הגורמים הללו הפנו אצבע מאשימה גם הפעם לישראל העומדת על נפשה, מוחקים באבחת מחאת מלחמה את מורשת "איזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ".

ההתמקדות בצער האויב, שהייתה שמורה לקומץ קיצוני בשולי מחנה השמאל, גלשה למחוזות מרכז הציונות, שביקשו שנתעלם מקיומו של רוע טהור בעולם, מאויב ושונא ואנטישמי. מה שהתחיל כרוח מצויה של קול השלום, גדל והתעצם לכדי סופה שבסחף אדירים גלגלה את כולנו לפתח תהום אוסלו ושאר הרפתקאות פיוס וכניעה. בניגוד למצופה, שוחרי שלום לא מסוגלים להתנהל בעולם נטול אויבים: כאשר החמלה שלהם מופנית לאויב, האיבה שלהם משתלחת בידיד. הם מצליחים לייצר אמון מוחלט בכוונותיו הטובות של מי שצורח "אטבח אל־יאהוד", אבל מתקשים לתת אמון בבעלי תפיסה ביטחונית שמרנית. הם מצפים שנכבד ונשמר את עולמו הרוחני של האויב, גם כשהוא מהלך תדיר במחוזות הג'יהאד, ולא מצליחים להבין מה איבדנו בוותיקן הירושלמי או בארץ התנ"ך שמעבר להרים. באותם שטחי כיסופים שאבותיהם־שלהם קראו להם בפשטות ציון. שחיברו לכבודם שירים והמנונים.

חרדת האויבים המקיפים אותנו פיצלה אותנו לשני מחנות בשני אפיקים. באפיק הביטחוני עומדים מי שמאמינים בפיוס שירגיע את האויב מול מי שדורשים מקסימום מוכנות מולו, בלי אשליות ובלי תירוצים. באפיק העקרוני עומדים מי שמעלים על נס את זכויות העם פלסטיני מול מי שקוראים בשם זכויות היהודים על הארץ הזו. הצטלבות הדרכים הללו מדרדרת את השיח הביטחוני לשיח דמוי־משיחי; מסרבת לקשב ולענייניות מיטבית.

המלחמה הארוכה ברצועת עזה הביאה קטרוג בלתי נסבל על חיילינו וטענות מרושעות נגד מנהיגינו. החזיתות ששבו לבעבע בימים האחרונים כמו דורשות להזכיר למלעיזים: שיבת ציון המבורכת הגיעה בסחף והביאה איתה גם בוץ ואבק דרכים. שיטפון מבורך שעשוי להיות גם מסוכן. עם ישראל שב למולדתו מתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית, ולטבע כמו להיסטוריה יש התנהלות צפויה משלו. בצד החקירות והתחקירים, ראוי להקשיב למי שמתעקשים להתנהל בהתאם למזג האוויר המזרח־תיכוני. מלחמת הקיום שלנו איננה משחק משיחי בחיילים, כפי שרבים מדי מתעקשים לטעון. היא מלחמת חיזוק גבולות לשמירה על האזרחים. תמיכת ביטחוניסטים בצעדים מיליטנטיים אינה חיבת קרבות ודם. היא התארגנות מבוקרת לקדם את פני הנזקים של המבול הבא.

מקום בלב

יש משהו אכזרי ומתסכל בשכול אזרחי, שקוטף מאיתנו צעירים בשקט, כמעט בהסתר. בלי כתבות נלוות, בלי הנצחות פומביות של סיפורי חיים, גם כשהם ראויים לכל הילה ושבח. ואולי טוב שכך, שהרי אי אפשר להספיד מעל דפי עיתון מדי שבוע. שהרי גם אסונות בלתי צפויים כבר הפכו לדבר מצוי. ושיברון הלב מלווה אותנו חדשים לבקרים, גם כשאנחנו מסרבים להתרגל, מסרבים להפנים שהמוות הרובץ לפתחנו הוא חלק מהחיים. ואי אפשר הרי להזכיר את כולם ואת כל הטוב שעוטף אותנו ונלקח באחת. כי צריך לחיות וצריך לחזק וצריך לגדול ולחייך ולצחוק. אז אי אפשר לספר ואי אפשר לשוב ולכתוב. ואי אפשר להזכיר את כולם, גם אם זוכרים. בטח שזוכרים.

יש אנשים שגבורתם בשדה הקרב, ויש שגבורתם בשדה החיים. אבל אי אפשר לכתוב אותם מדי שבוע, אפילו לא בכמה מילים. אז אני שותקת את כאב האבלות הקהילתית שלנו על שכן־חבר. לא מספרת את כל שיש לומר עליו, רק מבקשת שתדעו שאבד צדיק מן הארץ. צדיק מהסוג של פעם, מעידן הפשטות הכפרית. הסתובבה בינינו דמות שהייתה קונצנזוס של טוב, של חיבור בין אנשים ואל אנשים. היה אמיר ליבוביץ שבוקר אחד, בבת אחת, הפך לאמיר בן מיכל של תפילות, כשהלב שלו קרס והקריס איתו לבבות של אינספור מעגלים. תדעו שעכשיו, כשאמיר לא פה, אנחנו נדרשים להתאמץ יותר. להשלים את החסר שלו בלהיות יותר טובים.

לתגובות: orlygogo@gmail.com