לפני 25 שנים התראיינתי לתפקיד מזכירה בעמותה שהייתה אז חדשה וחשובה. באותה תקופה הייתי בשלהי חופשת הלידה, והגעתי לריאיון כשבני הבכור בעגלה. המראיין, שהיום הוא איש ציבור מוערך, אמר לי בסוף השיחה הקולחת שניהלנו, כמה משפטים מכוננים. תשמעי, מכל הנשים שממתינות לריאיון במסדרון, את הכי מתאימה. אבל את נשואה ודתייה (גם הוא, אגב, אדם דתי), ואת תביאי עוד ילדים, ואז יהיה להם תור בטיפת חלב, והם יהיו חולים ואת תרצי להישאר איתם בבית. אז בצער, באמת בצער, אני לא אקבל אותך לעבודה. ההפסד כולו שלנו, שיהיה לך בהצלחה.

זה קרה באמת מזמן, אבל את העלבון ההוא קשה לשכוח. באותם ימים לא היה מה לעשות עם אפליה מובהקת כזאת ועם מילים שנאמרות בביטחון ומשאירים אותך, אישה צעירה, ללא מילים.

נזכרתי בסיטואציה הזאת בעקבות פטירתה של מרים פיירברג־איכר ז"ל, ראש עיריית נתניה במשך 27 שנים ועד יומה האחרון. בדברים שנכתבו עליה נאמר שהיא הייתה סופרוומן, אישה אכפתית שידעה להילחם עבור תושביה והצעידה את נתניה קדימה. סיפרו עליה שאת הניהול שלה אפיינו חזון גדול וגם חיבור לאנשים. היה לה חשוב איך התושבים מרגישים, והיא קידמה שיתוף שלהם בהחלטות ציבוריות. תחת ידיה הפכה נתניה לעיר תיירותית, מתחדשת, עיר של ספורט. קראתי את הכתבות שפורסמו לזכרה, צפיתי בחלק מההספדים, והבנתי איזו דרך עשינו כחברה.

באופן אישי פגשתי את פיירברג לשיחה רק פעם אחת. נסעתי לראיין אותה לעיתון "בשבע" מייד אחרי שנבחרה בפעם השנייה, בשנת 2003. היא זכתה ב־80 אחוזי תמיכה, אבל לא ממש הייתה מבסוטית. היא רצתה עוד. שוחחנו על העבר האצ"לניקי של אביה, ועל הצורך שלו להסתיר אותו כדי שקידומו לא ייפגע. דיברנו על כך שהיא הובילה את המחנה הלאומי ואת ההפגנות נגד הסכם אוסלו בעיר שלה, הסכם שהיא הגדירה כ"טעות נוראית שעוד נשלם עליה". שוחחנו כמובן על התוכניות שלה לעיר, אבל חלק נכבד בכתבה עסק בכך שהיא כמעט האישה היחידה בישראל שמכהנת כראש עיר. פיירברג הסבירה שלדעתה נשים יכולות לעשות כל תפקיד, וכאשר מדובר בתפקידים הקשורים לניהול בני אדם – לנשים יש גם יתרון, "כמובן בכפוף לדברים שצריכים להיות משותפים לכולם: כישרון, ידע, השכלה", הבהירה.

דיברנו על האתגרים המיוחדים של אישה העומדת בראשות עיר, ופיירברג סיפרה שכולם מסתכלים על הנראות שלה, על הציפורניים, על הרכבת בגרב. באחד ממדורי הרכילות כתבו שהיא לבשה פעמיים את אותה חליפה ירוקה, אף שזה לא היה נכון. פיירברג הסבירה שזה לא מלחיץ אותה כי "לא נבחרתי להיות דוגמנית", אבל לגבר, היא הלינה, לא יאמרו הסתפרת או לא הסתפרת, ולא יעירו שאת העניבה הזו כבר לבשת. היא הוסיפה בהגינות שלראש עיר אישה יש גם יתרונות. "מה שאישה יכולה להגיד, גבר לא יכול. אישה יכולה להפעיל את החיינדלאך שלה כשהיא רוצה להשיג דברים. אני יכולה פעם יותר לבכות ופעם יותר לצעוק, זה משהו שגבר לא יכול להרשות לעצמו".

בלי אפליה מתקנת

קריאה חוזרת של הריאיון הזה העלתה בי חיוך. היום כבר לא שואלים שאלות כאלה. כהונה של נשים בעמדות ניהוליות ועמדות מנהיגות בכירות היא כבר לא נדירה, ובהרבה מאוד תחומים זה כבר לא עניין לעסוק בו. באחד מקטעי הארכיון שהעלו כעת ב"כאן", פיירברג נשאלת איך היא משלבת את העבודה עם הבית. זו שאלה שפעם שאלו כל אישה בכל תפקיד שהוא לא עקרת בית (שהוא בעיניי אחד התפקידים החשובים והקשים לביצוע). פיירברג ענתה למראיין באסרטיביות נעימה שגברים לא נשאלים את השאלה הזאת אף פעם, ושהתפיסות הרווחות עדיין שוביניסטיות אבל הן הולכות ונעלמות. "אין לכם ברירה, המציאות משתנה, אנחנו משנות אותה".

כן, פיירברג התחילה מלהיות פורצת דרך. היא הייתה מודעת לכך וחיפשה לשבור תקרות זכוכית, אבל היא לא נבחרה לתפקידה בגלל שהיא אישה. היא הוכיחה את היכולות והכישרונות שלה, היו לה נחישות והישגים. בהספדים עליה התייחסו בעיקר לאיכויות שלה כראש עיר, ופחות להיותה אישה בתפקיד הזה. אולי גם זה אחד מההישגים שלה.

חשוב שנשים יהיו חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, חשוב שהן יציעו את עצמן למשרות משפיעות. אני רואה חשיבות גם בכך שנשים תופענה בפאנלים ובימי עיון, וצריך להתאמץ על זה. יש להן, לנו, הרבה מה לתרום לעולם, בכל התחומים, מנקודת מבט מקצועית וגם מנקודת מבט נשית. וכן, אני מודעת לכך שנשים, בהכללה, זקוקות לחיזוק הביטחון העצמי שלהן. הן צריכות, יותר מגברים, תמיכה כדי להציע את המועמדות שלהן לתפקידים. הן זקוקות ליותר אומץ כדי לבקש העלאה במשכורת, והרבה פעמים אפילו כדי להשמיע את הדעה שלהן בחברה או בציבור.

כמי שעסקה בכך לא מעט, פגשתי נשים בעלות רקורד מקצועי מעורר השתאות שמתקפלות כשהן מתבקשות להביע את העמדות שלהן, כי מי הן בכלל. אני יודעת שהכשרה טובה, שייכות לחבורה חזקה ותומכת, וקולות מפרגנים – יכולים לדחוף נשים קדימה. אני גם מאמינה שהשתלבות של נשים כישרוניות בעמדות שמתאימות להן תביא ברכה לנשים עצמן ולחברה כולה.

מנגד, חשוב מאוד לבחור נשים לתפקיד כזה או אחר מפני שהן ראויות לכך, לא מפני שהן נשים. לא לעשות אפליות מתקנות ורשימות ריצ'רץ' לכנסת כי "חייבים", או לבחור אישה כדי שתהיה אישה. תמונת הראי של החסמים שפעם בלמו נשים מלהתקדם לא עושה חסד איתנו, הנשים. ההכרח לדחוף נשים לכל מיני תפקידים רק כי זה נראה או נתפס טוב, גורר אותנו בחזרה לפוליטיקת זהויות שהוכיחה עד כמה היא מזיקה, ומחזיר אותנו למקום המנמיך של "קישוט". והרי אנחנו מזמן לא רוצות להישאר בוועדת קישוט.

Ofralax@gmail.com