הצנענו סממנים ישראליים, גררנו מזוודות ברחובות ציוריים, והשתדלנו לא להגזים עם הצ'יפס. היה כיף, אם מדחיקים את אנה פרנק 

בסך הכול, אני לא בנאדם שנוסע הרבה לחו"ל. אז כשד"ר זמרי הציעה שניסע לאמסטרדם עם חברים, אמרתי לה מיד שאשמח. כלומר, אמרתי שאני לא רוצה ואין לי זמן ויש עבודה, אבל היא אמרה שאני דווקא אשמח. אז שמחתי.

הייתי פעם אחת באמסטרדם, נסעתי להופעה של הלהקה "סיסטם אוף א דאון" עם מישהו שאני לא מכיר, והציע לי בפייסבוק להצטרף אליו. ישנו אז בחדר מלון קטנטן שנראה כמו עליית גג על כל המשתמע מיהודים בעליות גג בהולנד. מודה, לא נהניתי מאוד מהעיר. אני לא מעשן את הדברים שמעשנים באמסטרדם, והבחור שנסעתי איתו לא היה הדבר הכי חברותי בעולם. אז לא היו לי משם זיכרונות טובים במיוחד. אבל הנה, הזדמנות לתיקון הרושם. אולי אתאהב, מי יודע, ואם לא, לפחות יש לי דוקטור להאשים.

טיסת לילה בשלוש, וארבע שעות אחר כך אנחנו באמסטרדם. נסענו חמישה זוגות שלרובם ניסיון רב שנים בעיר התעלות, כך שבכל הנוגע למה לעשות שם הייתי מסודר. מה גם, שאמסטרדם בניגוד לערים אחרות, היא עיר נטולת אתרים משמעותיים שחייבים לבקר בהם. כך שלשמחתי ד"ר זמרי לא הגיעה עם תוכנית מדוקדקת לכל שנייה ביום, ופשוט אמרה - נזרום. מה שכן, ברוח התקופה תמיד יש לחץ כשאתה מגיע לעיר זרה באירופה, שכן לפי הסטטיסטיקה מאה ושניים אחוזים מכל הערים באירופה שונאות לנו את הצורה, ואמסטרדם על כל מהגריה היא אחת הגרועות שבהם.

ביציאה משדה התעופה החלטנו להתחכם ובמקום מונית לקחת רכבת, שתיקח אותנו לטראם ומשם למלון. יהודים על רכבות באירופה, מה כבר יכול להשתבש. כמובן עלינו על הרכבת הלא נכונה, אך למזלנו סדרן חביב עם קעקוע של שלושה צלבים על היד הסביר לנו את הטעות והדריך אותנו מה לעשות כדי לתקן. בתגובה דיברנו איתו על הקעקוע והוא הסביר לנו כמה הוא מאמין בישו. כשגילה שאנחנו מישראל אמר בחיוך, "אבל אתם לא מאמינים בישו". הסברנו לו שהאיש היה יהודי והבטחנו לעצמנו סכסוך דתי נוסף ברחבי אירופה. יופי של כניסה.

גררנו את המזוודות שלנו אל המלון וקיללנו את החבר שאמר בהחלטיות "מה צריך מונית, זה תיק תק ברכבת". כשפסעתי ברחובות הציוריים, כי על כל הרחובות באירופה צריך להגיד ציוריים, נזכרתי למה קשה לי עם כל האירופה הזאת. בעיקר, בגלל הקור. אני מתעב אותו, לא מתמודד. תנו לי חום שרבי של אוגוסט בתל־אביב כשאתה מרגיש כמו תיון, ולא את הכפור האירופי של יום שנחשב שם נעים. אני שונא את הקור הזה כי הוא מכאיב לי בעור, ומכאיב לי בלב כשאני נזכר שיש יהודים ביבשת הזאת שהיו צריכים לסבול אותו בלי בגדים. כן, אני רדוף. אני אומנם לא טס לגרמניה או אוסטריה, אבל גם כשאני בערים פחות מזוהות אני לגמרי במצב רוח שואתי וכל הולנדי נראה לי כמו מישהו שסבא שלו הסגיר את אנה פרנק.

בשל המצב הגיאופוליטי כמובן הבטחנו לעצמנו שנצניע סממנים ישראליים. ואכן אחרי שתי דקות במלון, אחד החבר'ה ירד ללובי וצעק לחבר שהיה בצד השני "אחי אתה חייב לבוא לראות איזה אמבטיה פצצה יש לי".

מה שכן, ההולנדים התגלו יותר כמי שבחרו חירט וילדרס מאשר מי שהפגינו נגדנו במהלך המלחמה. ידידותיים ונחמדים, לעיתים בהגזמה. למשל כשביקשתי מאחת הפקידות שתי לחמניות לקידוש בערב שבת, היא תיזזה את עצמה לדעת עד שהביאה לי מגש עמוס לחמים כאילו ניסתה לפצות על שנים של רעב יהודי באירופה. רדוף אמרתי לכם.

700 אירו לזוג

בעיקרון כל מה שעושים באמסטרדם, זה לשבת ולעשן. עבדכם לא ממש חובב עישון אז בעיקרון כל מה שתכננתי לעשות באמסטרדם זה לשבת. רעיון שעל פניו נשמע מצוין אלמלא היה מסוכל על ידי ד"ר זמרי, שפיצתה על כך שאנחנו כמעט לא נוסעים לחו"ל, בקנייה של חו"ל ולקיחה של חו"ל חזרה לארץ. האוכל בהולנד, איך לומר בעדינות, הוא כמו מזג האוויר שלהם. לא משהו להתגאות בו. מדינה שהמאכל הלאומי שלה זה צ'יפס, וכל שני מטר יש חנות שמציעה לך ובכן... צ'יפס, היא לא משהו מיוחד. הולנד, מדינה בלי עיקרית משלה. מביך. אם תרצו, גם המדינה עצמה היא יותר תוספת לאירופה ולא איזה נתח מפנק.

מה שכן, באחד הערבים יצאנו כולנו למסעדה יפנית מצוינת שנקראת "אנילאזוכרמאטו". נשבע שבחיים לא אכלתי ככה. שף שמבשל את כל המנות מולך, מסביר לך באריכות ונעלב כשאתה גולש בוואינט בזמן שהוא מכין טונה אדומה בליווי דובדבנים, נגיעות חרדל ועלי תרד חרוכים. מצטער אחי, נתנו פצ"רית.

אז כן, אני לא אנין טעם, אבל שוב אומר, במסעדה הזאת שמחזיקה בכוכב מישלן יש אוכל מדהים. מעולם לא אכלתי ככה, מעולם גם לא שילמתי ככה. קצת כמו מוות בתאונה: גם כאן אין תפריט - אז המכה נוחתת עליך בבום. בלי הכנה מוקדמת ובלי תהליך פרידה איטי מ־700 אירו לזוג. נגעלתי מעצמי על הסכום המטורף ובתגובה גנבתי להם עשרה קיסמים, שיהיו בתיק. לדעתי זה איזה 7 יורו קיסם.

אם נגלוש רגע לדאגלס מארי והמוות המוזר של אירופה, הערבית בהחלט מורגשת באמסטרדם. כל חנות שנייה גורמת לך להצניע סממנים ישראליים ובכללי לא יזיק ללמוד כמה מילים באלבנית למקרה שתישאל על המוצא שלך. אבל גם לא צריך להגזים, ההולנדים עצמם חביבים מאוד וחוץ מהפגנה פתטית של איזה שלושה פלסטינים בכיכר דאם, לא הייתה יותר מדי נוכחות לשקר הפלסטיני. מה שכן, שלט אחד על בית אחד עשה את העבודה המחליאה של הפגנת מיליונים. צוירה עליו דמותה של אנה פרנק, ולידה ילדה פלסטינית שנהרגה במלחמה, עם הכיתוב באנגלית "לעולם לא עוד, משמעו לעולם לא עוד לכולם". המדינה שהנכד של מי שהסגיר את אנה פרנק לנאצים מסתובב בה חופשי ועדיין מאפשרת שלט כזה, היא מדינה שאפילו צ'יפס לא מגיע לה.

אז תסלחו לי, תושבי הולנד, אבל הלקח שלי הוא לא - לעולם לא עוד לכולם, אלא לעולם לא להגיע למצב שאני צריך להסתתר אצלכם בעליית גג. בכל מחיר.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il