לפני כעשר שנים, בשעת ערב מאוחרת, נכנסו לביתנו בסערה חברותיה של אשתי ובישרו לנו על פיגוע ירי. התברר כי בננו מלאכי בן ה־26 נפצע קשה מאוד מירי מחבלים בדרכו חזרה הביתה ממשחק כדורסל אזורי. עברנו 24 שעות של תקווה, תפילה, חרדה וחוסר שפיות, עד שנתבשרנו כי המלאך שלנו החזיר את נשמתו לבורא עולם. זהו הבן השני שאיבדנו; אחיו הבכור, יצחקי, טייס בחיל האוויר, נהרג בתאונת שיטפון 13 שנים לפני כן.

מי שגייס, הדריך ומימן באמצעות כספים שקיבל מהרשות הפלסטינית את שישה חברי חוליית הרצח של חמאס היה משוחרר בעסקת שליט, שהורשע בביצוע שישה פיגועים וברצח ישראלים.

באותו קיץ סיים מלאכי בהצטיינות שלוש שנות לימודים באוניברסיטה העברית. ביום הרצח הוא התבשר בשיחת טלפון כי התקבל לעבודה בחברה כלכלית גדולה במרכז תל־אביב. למלאכי היו חברים מכל חלקי החברה הישראלית: דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים. כולם היו חברי נפש אהובים עליו, ויחד הביאו אור לעולם. הוא נהג לומר לנו שבקרוב יחיה עם "רגל אחת בכוכב־השחר ורגל שנייה בתל־אביב. אני חייב להצליח לחבר ביניהן".

האמירה הזו הפכה לצוואה בשבילנו, ומאז הרצח התחלנו ליזום ולהשתתף במיזמי חיבורים בחברה הישראלית. אחד מאותם חיבורים התקיים ביום כיפור האחרון: קבוצה תל־אביבית הזמינה אותנו, יחד עם קבוצת משפחות דתיות מירושלים, לשהות ביום הקדוש במתכונת משולבת של תפילות והרצאות משותפות. הסובלנות ההדדית לערכים של כל קבוצה, היכולת המופלאה למצוא שביל שכל המשתתפים יוכלו לצעוד בו יחד למרות השונות בחלק מתפיסות העולם, היו מרוממות ומרגשות.

הקשבתי באופן עמוק למסר המרכזי של רוב הדוברים מהקבוצה המארחת: "שחרור כל החטופים עכשיו, ובכל מחיר". המילים "בכל מחיר" הדהדו במוחי, הסעירו את שלוותי והכניסו אותי לעצב עמוק.

כשלא יכולתי להתאפק יותר, קמתי וביקשתי את רשות הדיבור. בקול רועד שיתפתי את הנוכחים בסיפורי האישי, ותיארתי בפניהם את המחיר הכבד מאוד שאני, בני משפחתי ועוד משפחות רבות שילמו כדי לאפשר את ה"עכשיו" הזה. שאלתי אותם: האם מישהו לקח את העובדה הזו בחשבון? האם חשבתם עד כמה ראוי לתת מקום והתייחסות למחיר שמשלמות המשפחות? מה אני, כהורה שכול, אמור להרגיש מול האמירה הנחרצת לשחרור מחבלים כשאין בכלל דיבור על הכאב והמורכבות שלנו? לכמה רגעים השתררה דממה מוחלטת. קיבלתי כמה חיבוקים, אבל לא תשובות.

ליבי עם הורי משפחות החטופים. אישית חוויתי שעות ארוכות של אימה וחוסר ודאות סביב מצבו של מלאכי, שהיה בין חיים למוות, ואני מבין עד כמה קשה להחזיק כך תקופה ארוכה כל כך.

אבל היכן האמפתיה והלב של אנשי ה"עכשיו" וכל עם ישראל כלפינו, משפחות השכול של פעולות האיבה - אותן אלה ששילמו את המחיר הכבד, ועכשיו אמורים לשלם מחיר נוסף בדמות שחרור הרוצחים של יקיריהם? היכן משפט הצדק, הענישה וההרתעה לרוצחים השפלים שרצחו אלפים מבנינו, ויחזרו עכשיו למנעמי החיים במדינות אויב? ההתעלמות והעיוורון המוחלט מהמחיר ששילמנו, שעוד נשלם בעתיד, לא עולה מספיק בשיח הציבורי בארץ.

במסגרת העסקאות האחרונות שביצעה הממשלה שוחררו שלושה מרוצחיו של מלאכי. נדודי השינה והסיוטים שחווינו בעשרות הדיונים בבתי המשפט הצבאיים, כוחות הנפש שהיינו זקוקים להם כדי לייצג את האור והחיים מול החושך והרוע של הטרור האסלאמי, המפגשים האומללים והקשים מול רוצחי בנינו פנים מול פנים – כל אלו נדמים כאילו היו לשווא.

כמה זמן וכסף הושקעו בוועדת שמגר, שגיבשה המלצות לניהול משא ומתן מול חטיפות אזרחים וחיילים? האם המסקנות שלה התקבלו ויושמו? העיקר שיודעים כאן לזעוק ולדרוש ועדות חקירה.

הקריעה והחרפה הגדולות ביותר הן שנוסף על כל הכאב שתיארתי, אף נציג מטעם המדינה לא הודיע לנו על הכוונה לשחרר את הרוצחים. האם כל כך קשה ליידע את המשפחות, שכאבן רק מחריף והולך? האם בוחרים בהשתקה ובהסתרה כדי לברוח מהבושה?

חוסר ההתייחסות הזה מגביר את העלבון והכעס שאנו חשים. מן הראוי היה שכאשר משחררים את מי שרצחו של הילד שלי, לפחות תהיה חובה ליידע אותי על כך באופן אישי. יש להודות, להוקיר ולהזכיר את המשפחות השכולות, שבשתיקתן השורפת אפשרו לבצע את העסקאות לשחרור כל החטופים, החיים והמתים גם יחד.