הסכנה שבכתיבה על נושא כמו "הגדלות הרמטכ"ל לפנסיות בצה"ל" היא בכך שהקורא בוודאי כבר פיהק תוך כדי המשפט. לכן נוותר על פרטי הפרטים החשבונאיים, ונסכם את העניין: מדובר בהטבה בלתי חוקית – כפי שפסק כעת בית המשפט העליון – שמתבטאת בתוספת לפנסיות בשווי מצטבר של עשרות מיליארדים ויותר, שהגיעו לכחמישים אלף פורשים, שרובם אינם קרביים.

הפרטים מורכבים, אבל הסיפור פשוט. הרמטכ"לים בישראל, במשך עשרות שנים, ניצלו את העובדה שהחשבונאות הצה"לית התנהלה באופן "עצמאי", כלומר בלי פיקוח, כדי להגדיל באופן לא חוקי את הפנסיות המוקדמות של המשתחררים מקבע. מדובר בסדרת הגדלות בעייתיות, כלומר לא מקרה לפנינו אלא שיטה.

כל המערכת כשלה כאן: משרי ביטחון, דרך המנגנונים הביטחוניים והמשפטיים, ועד לבית המשפט העליון, שקבע שההעברות לא היו חוקיות, אבל הכשיר אותן רטרואקטיבית. העבירה נמשכה, בניצוח הפרקליטות והייעוץ המשפטי, אפילו בזמן שהם עצמם הודו בבית המשפט שהיא איננה חוקית; שהרי למעמד הבירוקרטי בישראל אין חוק, אין תקדים ואין מורא, יש רק אינטרסים.

בנקודה זו ראוי להבחין בין מי שנתן למי שקיבל. המקבלים ברובם מן הסתם לא ידעו שהם מקבלים כספים לא חוקיים, אלא קיבלו בתום לב. אבל הנתינה כללה שורה ארוכה של אנשי ביטחון ומדינה, מנהלנים ומשפטנים, כולל הבכירים ביותר, שאין ספק שידעו שהם עוברים על החוק.

אלה שמנסים להצדיק את העבירה מנסים להשתמש בעובדה שהמקבלים הם אנשי צבא, כדי להשתיק את הביקורת. לכן יש להדגיש שכולנו אוהבים את צה"ל ואת המשרתים בו, בסדיר, בקבע ובמילואים, ורוצים באופן כן ואמיתי בטובתם, ובתגמול גדול ומשמעותי להקרבתם הגדולה.

עדיין, לאיש אין רשות לעבור על החוק, והרמטכ"לים ושותפיהם למעשה, שהיה להם אינטרס להיות "הנותנים" במקום הממשלה והכנסת, לא רק לקחו בלי רשות הון עצום מהקופה הציבורית, ולא רק עברו על החוק, אלא גם עשו את ההפך מהתעמולה שלהם להצדקת המעשה: הם עצמם פגעו פגיעה קשה ביותר בסדירים, בלוחמים ובקצונה הזוטרה. מדוע? משום שתחת התואנה השקרית שכך הם מתמרצים את הצעירים, הם העבירו הון מתחתית הפירמידה – שבה הוא מאוד נחוץ – לראשה, כולל לחבריהם ולעצמם. בכל מקרה דומה היינו אומרים בפשטות: שחיתות.

הדברים הללו פתירים. אפשר להבחין בין המשרתים הקרביים לאחרים, להגדיל למי שמגיע, ולהוסיף מה שנשאר לסדירים, לאנשי הקבע הצעירים, ולמילואים. כולם יסכימו לכך. אבל כל מי שעקב אחרי הדיונים בכנסת, שבהם הופיע ראש מטה אגף כוח האדם תא"ל אמיר ודמני, הבין מיד את השיטה. ודמני צעק והתפרץ, סירב לענות לשאלות, הטעה וסילף (בלשון המעטה), קטע חברי כנסת ואורחים, ובאופן כללי בייש את המעמד, את הכנסת, את הצבא, ואת עצמו. הכול במטרה שקופה למנוע דיון ולסגור את הלבנת העבירה מאחורי הקלעים.

ודמני ותומכיו – דוגמת ח"כ אלעזר שטרן, שלעולם יתייצב לצד המערכת ונגד האינטרס הציבורי – חזרו שוב ושוב על שתי נקודות חסרות יושרה. ראשית, הם מכחישים שהקופה הציבורית סופית, כלומר, שהכסף שהולך להגדלות הפנסיות בא על חשבון אחרים, שזקוקים לו הרבה יותר. הסיסמה המערכתית של ודמני מוכרת: "גם וגם". הכול צריך להיות "תוספתי".

שנית, תא"ל ודמני התעקש שכל הפורשים אחד, כלומר, שאי אפשר להבחין בין סוגי תפקידים, ולכן לכולם מגיע הכול. ובכן, אם רמ"ט אכ"א מודה שהבחנה בין השירות של מג"ד קרבי לבין קציני מנהלה ואגפים טכניים היא מעבר להשגתו, מוטב להוציא מידיו ומידי צה"ל את כל סוגיית המשכורות והתגמולים.

אבל חייבים לעלות קומה, מפני שהדיון הסוער הזה מסתיר את העיקר. ראשית, לצה"ל לא חסר כסף; הוא סובל בעיקר מניהול לקוי ושערורייתי. בצה"ל יש איים של יעילות ותפקוד בתוך אוקיינוס של חוסר יעילות, בזבוז משווע, בירוקרטיזציה, משפטיזציה, וניפוח מנהלות ומטות. אבל צה"ל מסרב להתייעל, בדרישות "תוספתיות" אינסופיות.

שנית, כידוע לכל מי שיעיין בדו"חות הרלוונטיים, מודל הקבע הנוכחי, שכולל את הגדלות הרמטכ"ל, נכשל כליל. אנו בעיצומו של משבר קבע ומשבר קצונה עצומים שהתחילו הרבה לפני המלחמה. יש ירידת איכות מדאיגה בצבא הקבע, כלומר, צמרת צה"ל נכשלת כליל בהשארת הטובים ביותר.

הסיבה לכך פשוטה, אך איש במערכת לא יודה בה: הפיקוד הבכיר הזניח את צבא היבשה והפך אותו להיררכי לעייפה, משפטי, בירוקרטי, מרושל, לא מקצועי ומסואב, עם קידום מקורבים על בסיס חנופה, גאווה בבינוניות, וזלזול כללי במקצוע הצבאי.

במצב הזה טבעי שהטובים עוזבים. הם אינם מקבלים הכרה, סמכות, הכשרה, אמצעים וסיפוק מקצועי. כדי להצליח לבצע את משימותיהם כהלכה הם צריכים להילחם נגד מפקדיהם, נגד הבירוקרטיה, נגד המנהלות והמטות המנופחים. אם ייפלו לידי מערכת המשפט הצבאית, הם יופקרו וייזרקו, בדיוק כמו שהם מופקרים במשכורותיהם לטובת הפנסיות של הוותיקים. כאן, בהידרדרות הכללית הזו, נעוצים שורשי המשבר.

ועוד אמת שלישית, שנוגעת למודל הפרישה המוקדמת: השיטה פשטה את הרגל. אין לה שום הצדקה. אם פרמניון, בן יותר מ־60, היה יכול להוביל את צבאו של אלכסנדר מוקדון בקרב גאוגמלה ב־331 לפנה"ס, ואם גודריאן בן ה־52 היה יכול להוביל את הקורפוס המשוריין ה־19 בהתקפה על צרפת ב־1940, גם צה"ל ומערכת הביטחון יכולים להשתמש בקצינים מעבר לגיל 40. למעשה, המודל הזה אחראי לכשל החמור ביותר בצה"ל: תפקידי פיקוד קופצניים של שנתיים, פרק זמן שלא מאפשר התמחות ומקצועיות, וסיבתו העיקרית היא הצורך להתקדם במהירות כדי להספיק כמה שיותר לקראת הקריירה השנייה.

אלו הן בעיות היסוד: סירוב להתייעל, הסתאבות צבא היבשה, ומודל שירות מזיק. שערוריית הגדלת הפנסיות הייתה יכולה לשמש נקודת מפנה שתוביל לשידוד מערכות, שיפור ושיקום המערכת. צה"ל ומערכת הביטחון היו יכולים להשתמש בה כדי לבחון מן היסוד את מודל השירות ומבנה צה"ל, ולהפנות תקציבים רבים לתגמולים ראויים ולשיפור הרצינות, המקצועיות והיכולות בצבא היבשה. אבל אפשר לסמוך על בכירי המערכת שיתייחסו לאירוע כהזדמנות לעוד כסף "תוספתי", וימשיכו להתעלם מהמשבר הקיומי בצבא היבשה ומסיבותיו האמיתיות.