הנייר סובל הכול, ולפעמים הוא סובל במיוחד. בסוף השבוע שעבר חתמו "גדולי פוסקי ההלכה החרדים", ובראשם "פוסק הדור", הרב משה שטרנבוך בן ה־99, על "פסק הלכה" נגד טיוטת חוק הגיוס, שלדבריהם נועד "לחייב את בני הישיבות ש'אינם לומדים' כל כך - להתגייס לצבא". למען הסר ספק: המירכאות סביב הביטוי "אינם לומדים" נועדו לצורכי ציטוט בלבד, מתוך טיוטת החוק, לא ממניעי הגחכה. גדולי פוסקי ההלכה החרדים ניסחו מונח בלתי אפשרי, בני ישיבות שאינם לומדים, אוקסימורון למופת.

בני ישיבות שאינם לומדים, כמוהם כחיילים שאינם משרתים בצבא, טייסים עם פחד גבהים, מתנחלים שמתגוררים באום אל־פחם, ושמאלנים תושבי יצהר. אין דבר כזה. לכל היותר יש צעירים שנולדו בבית חרדי ויצאו לתרבות רעה, אך לפי ההיגיון של גדולי הפוסקים גם להם אסור להתגייס לצה"ל כל עוד הם מופיעים במרשם התושבים החרדי, עד 120.

בצה"ל, כך דיווח השבוע ידיעות אחרונות, נערכים לגייס 60 אלף מילואימניקים בשנה הבאה לתקופת שירות ממושכת של 70 יום כל אחד, כלומר עשרה שבועות בשנה. בלעדיהם הוא יתקשה לתחזק את הישגי המערכה של השנה האחרונה, בין רפיח לכתר החרמון. אף על פי כן החרדים בשלהם, כפי שניתן להבין מפסק ההלכה הנ"ל ומהריאיון של עורך יתד נאמן למקור ראשון לפני שבועיים. לא רק שהם לא מתגמשים, הם מתקשחים, ומזרזים בכך את הקדמת הבחירות, שכנראה ירעו עוד יותר את מצבם.

המחנה החרדי תשפ"ו כורה לעצמו תהום מתחת רגליו. הוא נופל בשבי ההפחדות והחשדות של רבניו וביטאוניו, כאילו המדינה זוממת להעביר אותו על דתו. ח"כים חרדים מותקפים באלימות בידי אספסוף מגזרי על רקע הסכמתם המסתמנת למתווה ביסמוט, מתווה השתמטות שיבטיח את המשך הסבסוד של המגזר בידי הציבור המשרת ומשלם המיסים. אפילו החוק הנדיב הזה לא מוצא חן בעיני המתפרעים. "בל ייראה ובל יימצא שום סעיף בחוק שמחייב חרדי כל שהוא בגיוס לצבא", ציוו גדולי הפוסקים, והפוליטיקאים החרדים נאלצים לזרום איתם, ובכללם דרעי הכול־יכול. גם ההנחיה של הרבנים לנדו והירש שלשום, "לתת אור ירוק לקידום החוק בוועדה", רק בוועדה, היא מהלך אובדני, עוד ראיה לכך שהרעיון החרדי נקלע למבוי סתום.

לכאורה, המניע האמיתי של הפוסקים הסרבנים הוא רצון לשמור על הגחלת התורנית ולמנוע התבוללות חרדית בתרבות הישראלית הכללית. אם נחבר אותם לפוליגרף הם לא יצאו שקרנים, חלילה, אך כנראה יש הסבר אחר לסרבנותם ולהשתמטותם, מביך ומכאיב: כפירה בעיקר.

החרדים מנוכרים כל־כך לצורכי הביטחון של המדינה מפני שהם מתכחשים לה. 77 שנות עצמאות לא הספיקו לשכנע אותם שמאת ה' הייתה זאת. הם טרם השלימו עם החלטת שר ההיסטוריה להטיל את משימת החייאתה של הריבונות העברית בארץ ישראל על דמויות בלתי רבניות בעליל, כמו הרצל או בן־גוריון. במשך דורות הם האמינו שהגואל יהיה גדול תורה עם מגבעת או שטריימל, בסוף אפילו כיפה לא הייתה לו, ובבני־ברק רבתי עדיין מתקשים להתגבר על האכזבה. ראשי הישיבות שם מלמדים שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אך משום מה המפעל הציוני נדמה להם כאירוע אנושי בלבד, מעשה שטן במקרה הטוב. לכן הם נמנעים מלשאת תפילה לשלום המדינה או לשלום חיילי צה"ל, וכמובן מתנזרים מאמירת הלל ביום העצמאות. ובמילים אחרות: גדולי המאמינים כביכול, לא באמת מאמינים.

מי שמאמין, לא מפחד להתגייס. כשעורך יתד נאמן טען בריאיון למקור ראשון שבזכות לימוד התורה "חמישה עשר לוחמים קשישים ינצחו את כל המלחמות האלו", הוא התעלם מהאפשרות הסבירה שבשמיים מעדיפים לתת לצה"ל לנצח. הרי לא 15 חיילים קשישים ניצחו בכל מלחמות ישראל עד כה, אלא לפחות 15 אוגדות. אפילו במלחמה האחרונה, כשהישיבות המו תלמידי חכמים, נדרשו מאות אלפי חיילים סדירים ומילואים כדי לנצח. אילו לא ניצחו, כל צדיקי בני־ברק לא היו מספיקים להציל אותה.

אגב, לזכותם של החרדים ייאמר שגם הציונות הדתית, אשר מקפידה להגיד הלל ביום העצמאות ומתגייסת בהמוניה לצבא, אינה כליל האמונה במעורבות השמיימית בהקמת המדינה. בן־גוריון, שבשבוע הבא יצוין יום השנה למותו, לא נהנה מקונצנזוס ההערצה של סרוגי הכיפות. רבים מהם זוכרים לו יותר את אלטלנה, את ההסכמה לתוכניות החלוקה ואת תחלואי מפא"י מאשר את העובדה שדווקא הוא זכה להכריז על עצמאות ישראל ולקבץ פה גלויות; לא הגאון מווילנה, לא הבעל שם טוב ולא הרב קוק. אומנם כוכבו של הזקן משדה־בוקר דרך לאחרונה גם במחוזות הציונות הדתית, אבל במידה מסוימת הוא נחשב גם שם לסוג של תקלה היסטורית. יהודים, מה לעשות, אוהבים מאוד להתווכח, אפילו עם ריבונו של עולם.