ארבע הערות לשחקנים בבג"ץ לוין נגד היועמ"שית. הראשונה ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה: "נסיבות נדירות וחריגות ביותר", "נסיבות נדירות וחריגות", "נסיבות חריגות וקיצוניות", "נסיבות חריגות ונדירות", "נסיבות חסרות תקדים" (רשימה חלקית). אין כמעט קומבינציה שבג"ץ לא השתמש בה כדי לתאר את ההלם שלו מפרשת שדה־תימן. השופטים הציבו מול היועמ"שית מראה ענקית: "אדם שיצטרך ליתן עדות בפרשה, אף אם אינו חשוד בדבר, אינו יכול להיות חשוף למכלול חומרי החקירה, ובוודאי אינו יכול להיות אחראי לניהול החקירה, ללוות אותה או לפקח עליה". או במילים אחרות, מה חשבת כשהצעת מתווה כה מנוגד לשכל הישר ולעקרונות הצדק הטבעי, מה נסגר איתך?
כשהשופטים מזכירים את הצורך "להבטיח חקירה עצמאית ואמינה שתבחן, ללא כל מראית עין של ניגוד עניינים, את מעגל הגורמים המעורבים", הם בעצם אומרים לבהרב־מיארה: איך לא הבנת שזה כולל גם אותך? במקום לזהות בזמן את הניגוד, בהרב־מיארה נשבתה באשליה שיש לה חסינות מוסדית. היא הייתה משוכנעת כי "אני החוק".
השנייה למאסטר שף מהמטבח השקוף, ח"כ משה סעדה. "אנחנו צריכים לתקוף, לא לשחק הגנה", הכריז בריאיון לערוץ 14. "יש אנשים עם כתפיים רחבות שיודעים מה לעשות, ברגע שייכנסו לתפקיד הם יחקרו את היועמ"שית. היא חייבת להיות מודחת". סעדה כבר לא מנסה להסוות את הזעם של מי שחש שנדחק החוצה ממערכת שראה עצמו חלק ממנה.
הכי מעניין
ח"כ משה סעדה | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הוא מדבר לא כמי שמבקש לתקן מבפנים, אלא כמי שמבקש לנקום מבחוץ. הוא לא מנסה אפילו להסתיר את העובדה שהמאבק פרסונלי. שהתחושה שהמערכת לא קידמה אותו, שהיועמ"ש ופרקליט המדינה הקודמים נישלו אותו ממקומו, הפכו אצלו לדלק אישי שמזין את המאבק הציבורי. זה כבר לא ויכוח על מדיניות אכיפה או על עקרונות של מנהל תקין, אלא חשבון אישי שהוא נחוש לסגור.
וזו בדיוק הטרגדיה שלו, ואולי גם שלנו: גם אם יש צדק בטענות שהוא מעלה, ויש צדק, האופן שבו הוא מנהל את המאבק מוחק כל ממד ממלכתי. במקום לחשוף כשלים, הוא שורף את המועדון. במציאות הישראלית השסועה, ההתנהלות הזו פוגעת פגיעה ישירה באמון הציבור במוסדות עצמם, כאילו אין עוד הבדל בין ביקורת מוסדית לבין מתקפה אישית.
השלישית לנציב אשר קולה. כשלוין פנה אליו הוא הסכים מיד לקבל את תפקיד ממלא המקום של היועצת, עוד בטרם מוצה ההליך המשפטי. קפץ על העגלה הרבה לפני שהרעיון שזרק לוין הגיע לבשלות ולהיתכנות. בג"ץ לא ריחם עליו: קבע שמינויו פסול, בין השאר בשל הוראות חוק הנציבות.
השופט בדימ' אשר קולה | צילום: דוד כהן, פלאש 90
החיפזון מן השטן, אומרים הערבים. הבהילות הזו, שנבעה אולי מתחושת שליחות, צבעה אותו בצבע פוליטי מובהק. קולה שזכה בתחילת דרכו למוניטין של שופט הגון ובלתי תלוי, מצא את עצמו לפתע מתויג כשחקן בצוות של השר. קיבלת תפקיד סופר חשוב ורגיש? התמקד בו ועשה ככל יכולתך לתקן את המערכת. יש לך בקעה מספיק גדולה להתגדר בה.
הרביעית לשמאל: "הפצ"רית היא משלנו", כתב אחד הפובליציסטים השבוע. בשעתיים שהיא נעלמה כדי להטביע את הטלפון כתב הסופר דרור בורשטיין: "לא רק הפצ"רית הובאה לסף התאבדות, אלא גם מה שהיא מייצגת - החוק והצדק בישראל. בַּמקום שבו הרֶשע והשקר הופכים לנורמה, אין עוד מקום לצדק ולאמת, ולכן אין עוד מקום למשפט ולמשפטנים. ניסיון ההתאבדות הזה היה קריאה של נשמת המשפט והצדק לעזרה". "את הפצ"רית אסור לנטוש", הוסיף רוגל אלפר. ברגע של כנות תיאר איתי רום בהארץ את הלך הרוח של שותפיו למחנה: "לנוכח הקמפיין הממשלתי המתמשך להרס הדמוקרטיה יש להגן, ויהי מה, על מי שנתפס כאחד משלנו".
ברגע שהיועמ"שית נתפסת כחלק ממחנה פוליטי, היא מאבדת את המטבע היקר ביותר שלה: אמון הציבור כולו. במקום להבין שהחוסן של מערכת המשפט נמדד ביכולתה לשאת ביקורת, המחנה הליברלי ננעל באינסטינקט הגנתי שמבלבל נאמנות עם עיוורון. היועצת והפצ"רית לא זקוקות לחיבוק שלכם. החיבוק הזה עיוור אותן, והמוסדות שהן עומדות בראשם צריכים לעבוד קשה כדי לקבל אמון חדש. כשהן נתפסות כ"משלנו", גם חקירה עניינית הופכת למאבק פוליטי, ואת זה אפילו בג"ץ כבר לא קונה. מי שרוצה להציל את הממלכתיות, חייב לדעת מתי לשחרר.