דקות בודדות הוקדשו במהדורות המרכזיות לפיגוע בצומת גוש עציון, שבו נרצח אהרן כהן בן ה־71 מקריית־ארבע. כלל תקשורתי ידוע קובע: כלב נשך אדם – איננו חדשות; אדם נשך כלב – הו, עכשיו יש על מה לדבר. פיגועי דקירה ופיגועי דריסה, כמו גם השילוב ביניהם, הם חלק משגרת הטרור המקומית, שאין מה לצפות שנתעכב עליה ונדבר על אודותיה. שכול הוא שכול אומנם, בוודאי שכול פתאומי שכזה ונורא שכזה, אבל הוא לא מגרד את רצפת העניין שמתעורר סביב התפרעות יהודים נגד ערבים. אחרי שמי מהחוכמולוגים באולפנים רומז לקשר נסיבתי בין אירוע אחד לאחר – כשהתפרעות היהודים היא הסיבה, ופיגוע סיטונאי רב־שנים מצד ערבים הוא כמעט תוצאה מתבקשת – אפשר לדפדף הלאה.

ב"כאן 11" הציגו השבוע פרופיל של אדריכל הטרור של חמאס ביו"ש, איימן אבו־חליל, משוחרר עסקת שליט שגורש לטורקיה ופועל משם בחריצות נגד ישראל. הוא האיש שדואג לזרימת הכספים השוטפת לידי מחבלים מקומיים האמונים על פיגועים ביהודה ושומרון; הוא האיש שמחזיק ידע נרחב בהפעלת טרור; והוא האיש שאמור להזכיר לנו את מה שנוח לנו לשכוח, שוב: פיגועים מעבר לקו הירוק הם לא איזו מהמורה קלה בדרך, ולא מטרד מזג אוויר מקומי וחולף. זה טורנדו בהתהוות. טפטופי טרור הם חלק ממאמץ מלחמתי, מתוכנית עבודה סדורה שנועדה להרגיל אותנו, לנרמל לנו את בלוני הניסיון שקוטפים חיים בבודדת, בדרך לאירוע המוני. כן, גם כשזה לא צמוד לגדר קיבוצית. גם כשזה נשאר מעבר לקו הירוק.

כאן שורפים בכיף

מחלוקת איתנים התנהלה בנעורינו סביב השאלה איזו עיר בישראל ראויה לתואר "עיר הפשע". כבת־ימים גאים ניכסנו לעצמנו את התואר, ודאגנו להפיץ את הבשורה בקולניות מתבקשת בכל טיול מחוזי או ארצי מטעם תנועת הנוער. לא מדובר בעניין של מה בכך, בהתחשב בכך שהיינו חניכי סניף שכונתי קטן, "רמת הנשיא" שמו, שסלד מהסניף המרכזי הנושא את שם העיר. בכל זאת בלענו רוק, התגברנו על האגו ונרתמנו למאמץ העירוני. וכך, רפרטואר השירים הצווחניים שלנו במחנות הקיץ – אירוע שדורש כידוע גאוות יחידה מולחנת היטב – כלל קריאות קצובות של יצירת המופת: "בת־ים בת־ים, עיר הפשע".

למרבה התדהמה, באחד המחנות שמענו את אותה שירה בדיוק, באותו מקצב מורלי ידוע, אך הפעם מקבוצת נערים ונערות אחרת ובשינוי משמעותי אחד: נתניה במקום בת־ים. מופתעים נוכח קריאות "נ־תניה נ־תניה, עיר הפשע", פתחנו בוויכוח אדירים מי ראוי יותר לתואר המפוקפק, שאז נראה לנו מגניב למדי. מבלי משים מצאנו את עצמנו – חבורות ילדים טובים בני עקיבא, משתי ערי חוף רחוקות למדי – מציגים סדרת הוכחות חד־משמעיות לכך שהעיר שלנו היא המסוכנת באמת. הוויכוח הקולני כלל ציון מקרי רצח מפורסמים באזורנו, שיעור מעשי אינוס בעיר, ואזכור העבודה שההורים של בנות השבט דרשו שנשוב הביתה מהפעילות בסניף רק בליווי של בנים.

משום מה, בכל שנות בת־ים שלי לא נדרשתי מעולם לתרץ או להסביר את הפשעים והעבירות שיוחסו למי מתושבי העיר. יתרה מזו, מעולם לא איימו על תושבי עיר ילדותי שיפנו אותנו – ועל הדרך את השכנים מחולון, יפו וראשון־לציון – בגלל אלימות של אנשי צווארון כחול, גזל סיטונאי מצד אנשי צווארון לבן, או "פשיעה אידאולוגית" מצד בעלי טריקו נטול צווארון מכול וכול. את הפלא הזה הכרתי רק משעברתי ליישוב השוכן במועצה האזורית מטה בנימין. לפתע התברר שכל מעשה פשיעה של יהודי – מדרום הר חברון ועד צפון השומרון, עם נגיעות היסטוריות מגוש קטיף – דורש גינוי אישי ממני ומכל תושב במועצה, כמו גם בשאר המועצות המקומיות והאזורית, הערים והיישובים במתחם המכונה יו"ש.

תחקיר מעמיק גילה שגם בנתניה לא מוכרת התופעה המרתקת הזאת, אף שהעיר הצליחה להוכיח עליונות בתחום הפשיעה אי אז בשנות השמונים והתשעים, כששלפה מול עינינו הצעירות את הקלף המנצח: משפחות פשע. מתברר שבכל אזור בארץ, כלומר בצד המקובל על קובעי הטעם האידאולוגי הנכון, יש שיעורי פשיעה מסוימים, נוער שוליים ושאר כל טוב הארץ. בתוך כך יש גם אירועי קיצון שבקיצון שאין הדעת סובלת. בכל המקומות האלה, האירועים עוברים לטיפול רשויות החוק, כשהם מלווים בביקורת מסורתית על אכיפת־יתר או אכיפת־חסר – הכול לפי הנסיבות ויוקרת האזור. כך או כך, השכנים יכולים לישון בשקט. אולי לא הכי נעים לגור באזורים רוויי גנבות, זנות, רצח או אלכוהול, אבל תושבי הסביבה לא חשודים במעורבות ואף לא בתמיכה בפשיעה המקומית.

ביו"ש, לעומת זאת, עוד לפני שמתבהרת תמונת הפשיעה, ובטרם הוצג ולו ממצא אחד בנוגע למעורבותם של המעורבים - נדרש כל תושב מתושבי האזור, בפרשנות הגאוגרפית הרחבה ביותר, להרכין ראש בהכנעה ולהוכיח שאין לו כל קשר לאירוע, ושהחינוך שהעניק לילדיו אינו תואם את מעשיהם של מי מהפורעים שהוא אפילו לא מכיר. ממילא על תושבי יו"ש היהודים, כמו גם על נבחרי הציבור שלהם לגוניהם, מותר לומר ולכתוב הכול ללא חשש אישום בהסתה. מותר לפרסם מאמרים מלומדים שדורשים לעלות על היישובים בטנקים. מותר לקרוא לחיסול ראש הממשלה, ולדבר על כך מול המצלמות ובלי להסתתר. והכי מותר להצדיק פשיעה נגד התושבים היהודים, בחסות מילות הקסם המעודנות: "התנגדות לכיבוש".

יש מקום רחוק, קרוב לים, שם החול לבן, הקיץ חם, ושם מותר לפשוע אידאולוגית. מותר לחסום ולהבעיר כבישים, להעיף חזיזים. ככה, בלי התנצלויות. בלי שתישמע דרישה לגינוי המוני, בלי שתונף אצבע מאשימה נגד המחוז כולו. בלי שמישהו יאיים בפינוי של העיר, אפילו לא של חלקים צמודי בסיס פיקודי בתל־אביב. אפילו לא של רחוב אחד, נניח קפלן.

לתגובות: orlygogo@gmail.com