קראתי השבוע את הספר המדהים של אלי שרעבי – "חטוף". זה ספר קצר ונקי ופשוט. הוא מתחיל בבוקר שבעה באוקטובר, ומסתיים כמה שבועות אחרי שובו של אלי לישראל. אלי לא אדם רגשן, הוא לא אדם פיוטי. הספר שהוא כתב הוא ספר תיאורי, כמעט דיווחי. זה מה שקרה. זה מה שהיה. זה מה שאני זוכר. בלי פרשנויות ותובנות ומסקנות. זה ספר זיכרונות מימי השבי הארוכים שבהם הוא היה במנהרות בעזה. מתחת לאדמה. זה מה שקרה. אתם תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

מי זה אלי שרעבי בשבילי. זאת שאלה מוזרה, אבל יש לי תשובה. האנשים שחוו את אירועי שבעה באוקטובר על בשרם, החטופים, השורדים, הם אנשים משמעותיים עבורי. אני לא פגשתי אותם מעולם. לא החלפתי איתם מילה. אבל הסיפור שלהם הוא הסיפור שלי. קראתי עליהם כל מה שאפשר לקרוא. צפיתי בכל תמונה ובכל סרטון שלהם, התפללתי יום יום לשלומם. חלמתי על שובם. כל חטוף שחוזר הביתה – מרגיע לי משהו בלב. כל סרטון, כל ריאיון עם כל שורד שבי – הוא עבורי סם חיים. אני רואה אותם חיים. שלמים. נושמים. מחייכים. ומשהו בי מחלים. כל כך הרבה זוועות התרחשו בשנתיים האחרונות. אבל המחשבה על חטופים חיים, מורעבים, אומללים, מתחת לאדמה, בתנאים איומים, פשוט קרעה לי את הלב. לכולנו. אין דבר נורא יותר, להיחטף, להיגרר אל מנהרה אפלה, לשרוד שם ימים ארוכים. אין סיוט נורא יותר, והמחשבה שהסיוט הזה נגמר, שאחרוני החטופים החיים חזרו למשפחותיהם – היא הנחמה הגדולה של חיי.

ומכל הסיפורים, מכל הזוועות, מכל הכאבים, והפצעים החשופים, והשתיקות, הסיפור של אלי שרעבי הוא אולי הנורא מכול. אלי איבד ביום הראשון של המלחמה את אשתו ואת שתי בנותיו, וגם את אחיו יוסי, שגר לא רחוק ממנו בבארי. אלי היה בשבי כמעט חמש מאות ימים. ולכל אורכם הוא לא ידע אם אשתו ובנותיו בחיים. הוא האמין שכן. בספר שלו הוא מתאר, בכנות קשה וכואבת לקריאה, שהתקווה לחזור אל חיק משפחתו – היא שהחזיקה אותו בחיים. היא שנתנה לו משמעות ותקווה, גם ברגעים הכי קשים. אבל הן נרצחו. ליאן אשתו. ושתי בנותיו נויה ויהל. וגם אחיו יוסי נרצח בשבי. כולם נרצחו בדם קר. ואלי חוזר הביתה לחיים שלו. אבל לא לחיים שהוא דמיין. אוי, לאיזה חיים אלי שרעבי חוזר. לאיזה חיים.

מי זה אלי שרעבי בשבילי. זה הכאב הכי כואב. זה העצב הכי עצוב. להיות בבטן האדמה חמש מאות ימים, ואז לצאת החוצה ולגלות שאין לך משפחה בעולם. אפילו איוב לא התמודד עם צער כזה. ואיוב הוא רק סמל. הוא רק סיפור. הוא רק רעיון. איוב מתלונן בפני אבינו שבשמיים. הוא אומר לו – "כמה לי עוונות וחטאות". תסביר לי במה חטאתי. למה הרגת לי עשרה ילדים. איוב מבקש – "אערכה לפניו משפט!" הוא מבקש צדק. הוא מבקש להבין למה הסבל הזה מגיע לו. למען השם. והשם משיב לו – מתוך הסערה – "איפה היית ביוסדי ארץ". מה אתה מבין על העולם בכלל, איוב קטן שכמותך. מה אתה מבין. אתה מבין בבהמות ולווייתנים. ברור שאתה לא מבין. אז מה אתה מחפש צדק. זאת התשובה שאיוב מקבל מא־לוהים. הוא פשוט אומר לאיוב – עזוב, אתה לא תבין.

ובניגוד לאיוב, אלי שרעבי לא שואל כלום. לא את השם ולא בכלל. בספר שלו הסנטימנט הזה לא קיים. למה זה מגיע לי. במה חטאתי למען השם. העמדה של שרעבי נקייה וצלולה. כשאני בשבי אני צריך לשרוד. וכשאני חוזר אל החיים החדשים שלי, אל החיים החרבים שלי – אני צריך לחיות. ותמיד יש בחירה. זו נקודה שחוזרת בספר שוב ושוב. תמיד יש בחירה. גם כשהחטופים רבים ביניהם במנהרה אלי שרעבי מנסה לבחור נכון. וגם כשהרעב מציק ואין מספיק אוכל לכולם – הוא מנסה לבחור נכון. וגם כשדורשים ממנו להצטלם לסרטון תעמולה, הוא משתדל לבחור. וגם כשמודיעים לו שאשתו ושתי בנותיו נרצחו – גם אז הוא משתדל לבחור. "תמיד יש בחירה". בסוף הספר אלי כותב – "אני בן אדם שעובד עם לוגיקה, עם הראש". וזה נכון. הלוגיקה הזאת הצילה אותו במעמקי האדמה בעזה. ובמעמקי המציאות של החיים שאחרי שובו לישראל.

כשהייתי בתיכון, ולקחו אותנו ליד ושם, תמיד חשבתי לעצמי, האם אני הייתי שורד את השואה. האם הייתי חזק מספיק, לשרוד במחנות, להיאבק בגטאות, לא ליפול בצעדות המוות, לחיות. גם המלחמה בעזה גררה את התודעה שלי למחשבות דומות. האם הייתי שורד במנהרות. האם יש בי את הכוחות הנפשיים האלה. להיאחז בחיים, בבטן האדמה. בלי אוכל, בלי אוויר, על אדמה מלאה בתולעים לבנות. התשובה הראשונית שלי היא לא. אין מצב. אני אדם רגיש וחלש וחשוף. אין בי תעצומות. אבל כשקראתי את הספר של אלי שרעבי הרגשתי תחושה אחרת. לאלי יש תפיסת עולם קרה ולוגית ומחושבת. העמדה שלו שכלית. הוא בוחר בחיים. לשורדים אחרים היו כוחות אחרים. תעצומות אחרות. כל אחד והסיפור שלו. כל אחת והנשמה שלה. היו כאלה שנאחזו בשירים. היו כאלה שנאחזו בסיפורים. היו כאלה שידעו לצחוק על הכול. היו כאלה שנשברו לרסיסים – ושרדו בזכותם. כל אחד והמסע שלו. כל אחד והתעצומות שלו. ואם להם, לכל החטופים והחטופות – היו התעצומות שלהם. אם הם מצאו בעצמם כוחות נפש לשרוד בבטן האדמה - גם לי יש את התעצומות שלי. וגם לכם יש את התעצומות שלכם. ואולי גם בנו מסתתרת איזו גדולה, איזו עוצמה רוחנית.