המעמד המדיני של ישראל נמצא במצב קשה במיוחד. למעשה, יש כיום לישראל בעל ברית מדיני אחד: ממשל טראמפ. בקרב המדינות שאינן דמוקרטיות, שיש להן רוב בעצרת האו"ם, אנחנו שנואים. העולם המערבי הפרוגרסיבי, באירופה ובמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, נשמע לעיתים כמו הגרועים שבאויבינו. גם במפלגה הרפובליקנית הפכנו לנושא שנוי במחלוקת. רבים לא מהססים להטיח בנו אמירות אנטישמיות למחצה, וטוענים שישראל פועלת כדי לערב את ארה"ב במלחמות לא לה. התלות בטראמפ עצמו בעייתית גם היא, משום שיש לו כידוע אינטרסים כלכליים שאינם עולים בקנה אחד עם אלה שלנו.

כשמשווים בין מצבנו המדיני לזה של כמה ממדינות ערב החלשות בהרבה מאיתנו, כמו מצרים וירדן, רואים שהאמריקנים מחזרים אחריהן ביתר עוצמה. הסיבה היא שככל שהמדינות האלה חלשות, יש להן יכולת תמרון מדינית. בצר להן, הן יכולות לפנות לעזרה מצד סין או רוסיה, ולכן גם האמריקנים מבינים שיש לחזר אחריהן. כושר התמרון שלנו מוגבל מאוד. בראשית הדרך היו בתוכנו אישים שהציעו ניטרליות מדינית: לא להיות בכיס של ארה"ב או של ברית המועצות, ושכולם יחזרו אחרינו, כמו אחרי שאר מדינות העולם השלישי. הנסיבות הביטחוניות לא אפשרו את מימוש הרעיון המפתה הזה. די מהר התברר שעתידה של ישראל נמצא בלעדית בגוש המערב, ויש לכך גם יתרונות מובהקים מבחינת המשטר הדמוקרטי שהתפתח פה.

אבל הקושי בתמרון מדיני אינו צריך לגרום לנו להתייאש ממנו. בהקשר הזה נראה שדווקא אירופה יכולה לשמש אופק חיזורים חדש, משום שאירופה עצמה עוברת שינויים מרחיקי לכת. היא נעשית ניצית יותר מבחינה ביטחונית חיצונית, במיוחד מול האתגר הרוסי שהונח לפתחה במלחמת רוסיה־אוקראינה. היא נעשית גם חשדנית ועוינת בהרבה כלפי המיעוטים המוסלמיים בתוכה, לעיתים עד כדי עלייה מהירה של כוחות ימין קיצוני. ההצבעות בתחרויות האירוויזיון יכולות להעיד שגם כאשר האליטות באירופה רחוקות מאיתנו, קהל הבוחרים אוהד הרבה יותר. ובדמוקרטיות, הממשלות לא יכולות להתרחק יותר מדי מהלכי הרוח של הקהל.

כל התהליכים האלה יכולים לשמש בסיס לניסיונות התקרבות כלפי אירופה. לא צריך להתקרב למפלגות הימין הקיצוני והאלים; מעבר לבעיה המוסרית, הזיהוי איתן ירחיק מאיתנו כוחות מערביים חשובים אחרים.

יתר על כן, גם ממדינות העולם השלישי אין צורך להתייאש. ישראל הקטנה של ראשית המדינה ידעה להושיט יד למדינות אסיה ואפריקה בתחומי החקלאות. מדוע לא נעשה זאת היום, כשאנחנו חזקים בהרבה בתחומי ההייטק והטכנולוגיה המתקדמת?

יש לנו עוד נכס רב עוצמה: העולם היהודי והיהדות עצמה. העולם היהודי נמצא בכל פינה במערב, והיהדות נחשבת לאחד משורשיה של התרבות והזהות המערביות. אפשר לנצל את היהדות והיהודים כדי לנסות להפוך את ישראל ממדינה קטנה ומבודדת למוקד תרבותי־רוחני של התמודדות המערב כולו עם אויביו. יהודי העולם יכולים ליזום הקמת גוף מדיני בינלאומי שיורכב אך ורק ממדינות דמוקרטיות. מול בית הדין הבינלאומי בהאג אפשר ליזום, דווקא בירושלים, מרכז אתיקה עולמי חדש שהעיקרון המוסרי העליון שלו יהיה העיקרון היהודי העתיק "וחי בהם"; מערכת אתית הממוקדת לא בתפיסה מוסרית ערטילאית שבה החלש תמיד צודק, וערכים מוסריים משמשים דווקא להחלשת מי שנלחמים בגרועים שבאויבים, אלא תפיסה מוסרית הממוקדת בערך החיים, ושיפוטה נשען על קריטריון של אמת ומבט היסטורי רחב, ולא רק על מסכנוּת בהווה.

צריך להודות, הצלחתה של מדיניות כזו תחייב גם צעדים – סמליים לכל הפחות - לקראת הפלסטינים. לא נוכל לחזור לידידות אינטימית עם המערב אם האמירה המדינית שלנו תהיה שלילה גורפת של עצמאות פלסטינית. האמירה צריכה להיות "כן, אבל", וב"אבל" לכלול את כל ההסתייגויות הביטחוניות המוצדקות שרק פתרונן יאפשר מבחינתנו מידה כלשהי, זהירה והדרגתית, של עצמאות פלסטינית. למען האמת, אין לנו גם הרבה ברירה. בהתחשב בתלות בממשל טראמפ, אנחנו מתקרבים ממילא להסדר כפוי שעלול להתחשב אפילו פחות באינטרסים שלנו.