ב־10 בנובמבר ציינו חמישים שנה להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שהכריזה ש"ציונות היא צורה של גזענות". בו זמנית ציינו 87 שנים לליל הבדולח, אבן דרך בתהליך שיטתי של דמוניזציה, דה־לגיטימציה ומוסר כפול שהוביל לרצח עם.

ההחלטה בוטלה ב־1991, אך הנזק נעשה. הגוף הבינלאומי שקם מאפר השואה קיבל תפנית חדה. האידאולוגיה הנאצית, "הפרוטוקולים של זקני ציון", שנתנו השראה לתעמולה הסובייטית, וסירוב הגוש הערבי לקבל את קיומה של מדינה יהודית – כל אלה יחד כרתו ברית שנאה. כפי שניסח זאת שגריר ארה"ב באו"ם דניאל פטריק מויניהאן, ההחלטה שחררה "רעה גדולה על העולם... העצרת הכללית מעניקה היום חנינה סמלית - ואף יותר - לרוצחי 6 מיליון יהודי אירופה". השימוש בהחלטה במילה "ציונות" ולא במילה "יהדות" היה חלק מקמפיין מכוון של ברית המועצות, והבטיח את הישרדות האנטישמיות.

אכן, כפי שטען מויניהאן בנאומו, "ציונות יכולה להיות הרבה דברים, אך איננה ולא יכולה להיות גזענות". ציונות היא תנועה להגדרה עצמית של העם היהודי, המעוגנת באלפי שנות תפילה וכיסופים לשוב לציון. היא תנועת שחרור שאפשרה את חזרתו של עם ילידי למולדתו ההיסטורית. במילותיו של שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג, הציונות "מבוססת על קשר ייחודי המשתרע על פני כ־4,000 שנה בין עם הספר לארץ התנ"ך".

עלילת הדם "הציונות היא גזענות" הייתה יריית הפתיחה במלחמת הדמוניזציה והמוסר הכפול כלפי היהודים. מחיקתה והכחשתה של ילידוּת העם היהודי אפשרו את ההאשמה האבסורדית שהיהודים הם "קולוניאליסטים אירופים", ושישראל היא "פרס ניחומים" על השואה ו"מדינת אפרטהייד" ו"רצח עם".

"היהודי", כיחיד או כקולקטיב, נאלץ להגיב להאשמות השקריות. אנטי־ציונות אינה ביקורת על מדינת ישראל או מחאה נגד ראש ממשלתה. כפי שמפרטת בבירור הגדרת הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), אנטי־ציונות היא שלילת זכותה של ישראל להתקיים, ושלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. זוהי אפליה שהופכת את היהודי לאחראי לכל מה שמקולקל בעולם.

חמישים שנה לאחר מכן, כפי שהבהירו היטב שנתיים שחלפו מאז טבח שמחת תורה, האנטי־ציונות היא־היא הגזענות, ששוללת זהות, זיכרון ומורשת. היא זכתה לנרמול ולגיטימציה בשם "שחרור", "צדק" ו"קִדמה" - הפעם על ידי חטיפת עקרונות היסוד שהאו"ם נוסד עליהם וחימושם, תוך בגידה בכל מה שהאו"ם הופקד להגן מפניו. גזענות שאינה מסכנת רק את ישראל, אלא את כל המאמינים בזכותה להתקיים, ואת כל היהודים. בפרפרזה על דברי הרב יונתן זקס ז"ל, מה שמתחיל ביהודים לעולם לא נגמר איתנו.

"יהיה די זמן להרהר בנזק שהמעשה הזה גרם לאומות המאוחדות", אמר מויניהאן, ודבריו הפכו למציאות. המוסד שהופקד על הבטחת "לעולם לא עוד" מושיב את מפירי הזכויות הנוראים ביותר סביב שולחן מועצת זכויות האדם. הוא מארח מנהיגי משטרים עריצים, שמתהדרים בשפת הזכויות בעת שהם מענים, מוציאים להורג ורומסים את זכויות עמם.

חמישים שנה אחרי, הצהרותיהם של מנהיגים שהם לא אנטישמים, רק אנטי־ציונים, מייצרות להם תמיכה. אם ברצוננו ללמוד משהו מההיסטוריה לא די ללמד מה קרה. חיוני להבין כיצד זה קרה, וכיצד זה יכול לקרות שוב. גוברת הדחיפות להילחם בשיטפון האנטישמיות, כולל מזן האנטי־ציונות. זהו צעד חיוני להגנה בפני הסכנה לאנושות ולחירות, שקיומה של האנטישמיות מתריע מפניה שוב.

מיכל קוטלר־וונש היא מנכ"לית הפורום המשפטי הבינלאומי (ILF), לשעבר שליחת ישראל למאבק באנטישמיות