מוצאי שבת פרשת נשא, ט' בסיוון תשפ"ד, 15 ביוני 2024, קצת אחרי השעה 23:00: הרגע שבו הודיעו לי שאילון אחי נפל בקרב בצפון רצועת עזה, לפני כמעט שנה וחצי, שינה את חיי בכל כך הרבה מובנים.

אחד מהם התחדד לי השבוע, לאחר שהתפרסמה הודעתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ על סגירת גלי צה"ל. בין השאר כתב שר הביטחון בהודעתו כי "בשנתיים האחרונות, לאורך המלחמה, חיילים ואזרחים רבים, ובכללם בני משפחות שכולות, התלוננו פעמים רבות שהם מרגישים כי התחנה לא מייצגת אותם ואף פוגעת במאמצי המלחמה והמורל". לא אצלי.

עד שאילון אחי נהרג, גלי צה״ל הייתה בשבילי עוד תחנת רדיו. לפעמים אם יצא לי בדרכים האזנתי לתוכניות הבוקר, לפעמים צלילי שישי הקבועים התנגנו אצלנו בבית. לפעמים לא. אבל דווקא מאז שאילון איננו, גלי צה״ל הפכה עבורי לתחנת הבית. לא עוד תחנת רדיו, אלא מרחב תקשורתי שנתן לי תחושת שייכות, חמלה, הכלה. בכל פעם שרציתי לשתף משהו על אילון, על יוזמה שנעשתה לזכרו, על רגע אישי בגיוס למילואים או על חוויה של אח שכול - הלב בתחנה הזאת היה פתוח, מקשיב, נותן מקום.

אילון היה בן 49 בנופלו, אב לשבעה וסב לנכדה. למרות זאת, ולמרות שהיה יכול להשתחרר בקלות משירות מילואים, הוא בחר להיות בחזית. את האובדן שלו בחרתי לתעל לטובת עשייה ציבורית, בין השאר לעורר את המודעות הציבורית לקשיים שיש דווקא לאחים שכולים. בהמשך גם פעלתי להקמת מיזם "חוזרים למדים", יוזמה לזכרו של אחי בשיתוף הצבא שסייעה לאלפי אנשים שכבר השתחררו ממילואים לשוב וללבוש מדים כדי להצטרף למאמץ המלחמתי. את היכולת לעורר הד תקשורתי ולהפיץ את הבשורה קיבלתי בתחנה הצבאית.

באחת הפעמים שעליתי לשידור ודיברתי על היוזמה עצר אותי המגיש בשידור ושאל אותי: "אסף, אתה מסכים שאתן את המספר שלך לכלל עם ישראל ששומע אותנו עכשיו? יש לי תחושה שתגייס מיד לוחמים". השבתי בחיוב, המספר שלי הוקרא בשידור, ובתוך ימים גייסנו פלוגה שלמה שירדה לעזה כחודש לאחר מכן. איזו התרגשות זו הייתה. רגע כזה יכול לקרות רק בגלי צה"ל.

מאז גם אני הקשבתי יותר. פתאום שמתי לב שגם אחרים מזהים את התדר הזה, תדר של הקשבה אמיתית. הורים שכולים, מילואימניקים, משפחות מהחזית - כולם קיבלו מגלי צה"ל את מה שלא תמיד מצאו בכלי תקשורת אחרים: סבלנות, חמלה, הקשבה עמוקה.

אני לא נכנס לשיקולים שהובילו להחלטה לסגור את התחנה. אבל ברור לי שזו החלטה שנולדה מתוך עולם ערכים ישן, עולם שקרס ב־7 באוקטובר.

"הפעלת תחנת רדיו אזרחית על ידי הצבא היא אנומליה שאין לה אח ורע באף מדינה דמוקרטית בעולם", כתב ישראל כ"ץ בהודעתו. ההגדרה המילונית לאנומליה היא "זרות, אי טבעיות, סטייה מן הנורמלי והמקובל". אבל חלק גדול מהחיים שלנו כאן במדינת ישראל הוא אנומליה. נכון, אולי הפעלת תחנת רדיו אזרחית על ידי הצבא היא אנומליה, אבל מה לגבי יוזמה אזרחית שמחזירה לשירות אלפי משרתי מילואים שהשתחררו ממנו? זו לא אנומליה? ומה לגבי כל האזרחים שקפצו ב־7 באוקטובר בלי שנקראו לכך, בלי שקיבלו צו 8 וירדו לדרום כדי להגן על אחיהם, כשהצבא לא ממש היה שם? זו לא אנומליה?

בעידן שבו הערכים שלנו נבחנים מחדש, אנחנו חייבים כחברה למצוא דרך לשמר את הקול המיוחד של גלי צה"ל - לא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא מפני שהתדר שלה פשוט לא קיים בשום מקום אחר.

איך עושים את זה? יושבים עם אנשים חכמים וממציאים פורמט חדש. בתהליך הריפוי והתיקון שהחברה הישראלית כולה צריכה לעבור, נכון להסיט זרקור לעבר כלי תקשורת שמשקף קול ייחודי בנוף התקשורתי. אפשר להעיר ולהאיר, אך אני יכול להעיד מכלי ראשון שתמיד מצאתי שם אוזן קשבת, שרוצה באמת להשתפר ולשקף נאמנה את רחשי העם, ולהיות באמת הבית של החיילים - לא רק כסיסמה וכג'ינגל שמתנגן לפני החדשות. התדר הזה, האנושי, העמוק, הממלכתי והמחבק, מוכרח להמשיך להתקיים.

מי שמחליט לסגור את גלי צה"ל, כנראה לא חווה את מה שאנחנו חווינו. אולי דווקא בגלל זה, אנחנו שכן חווינו זאת מוכרחים להשמיע קול.

אסף ויס הוא אחיו של רס"ב אילון ויס שנפל בעזה, וממובילי מיזם "חוזרים למדים"