בטרם המלחמה באויבינו הסתיימה, המלחמה באחינו התחדשה. חמאס עדיין בעזה, חיזבאללה מתעצם בלבנון, איראן מייצרת טילים באמוק – אבל לנו אצה הדרך. הצורך של היהודים להכות ביהודים הוא בלתי נשלט. הרצון של ישראלים להתקוטט עם ישראלים עמוק וחזק. על כן אנחנו ממהרים לשוב אל המקום הנורא שהיינו בו ב־6 באוקטובר 2023. במקום לראות את טבעת האיומים שעדיין מקיפה אותנו ולהתלכד – אנחנו מעדיפים לריב, לרדוף, לפורר ולהתפורר.

אפשר כמובן להאשים את בית המשפט העליון. כבר ב־1 בינואר 2024 הוא לא היסס לקדם פסיקה בעייתית ומרחיקת לכת בעניין הסבירות בעיצומה של מלחמה. אפשר כמובן להאשים את המחאה שחזרה אל הרחובות מוקדם מדי ועם מסרים שליליים מדי אשר לא הלמו עיתות חירום. אבל גם הימין לא טמן את ידו בצלחת ולא הפסיק להסית נגד הסמולנים ונגד הקפלניסטים ונגד האויב הפנימי. גם הממשלה לא עשתה מאמץ אמיתי לרסן את סדר היום המפלג שלה ולהשאיר את המחלוקות (העמוקות) לעידן של אחרי הקרבות.

כעת הדברים מגיעים לשיאם בשתי הזירות החמות של מלחמת האזרחים המושגית המתרחשת בישראל: משפט ותקשורת. הניסיון להדיח את היועצת המשפטית לממשלה והניסיון לסגור את גלי צה"ל הם שני מהלכי התקפה מופקרים המחרחרים ריב ומדון בטרם חזר החלל החטוף האחרון מעזה.

גלי בהרב־מיארה: לכותב שורות אלה יש ביקורת נוקבת על הממסד המשפטי בכלל ועל היועמ"שית בפרט. איני מקבל את תפיסת המבצר שאימץ שלטון החוק הישראלי. איני מבין את היעדר הביקורת העצמית והיעדר השקיפות בצלאח־א־דין. אני חושב שהיועצת המשפטית הייתה לעומתית מדי בשנים האחרונות. אני משוכנע שהייתה צריכה לפסול את עצמה מכל עיסוק בפרשת הפצ"רית. אבל על כל הפגמים הללו צריך לנהל שיח חופשי ורציני וענייני. את כל הטעויות צריך לתקן בתום לב ובהליך ראוי. הניסיון למצוא עילות שונות כדי להדיח את גלי בהרב־מיארה הוא מופקר. פירושו חידוש המהפכה המשטרית שבסופה מתקפת 7 באוקטובר. פירושו מתקפה ישירה על ערכיהם ואמונותיהם של ישראלים רבים. פירושו מעשה כוחני של הממשלה אשר נועד לסלק מהדרך לא רק שומרת סף מסוימת אלא את עצם הרעיון של שומרי סף. מעשה (כמעט) חסר תקדים של הדחת היועצת המשפטית לממשלה משמעותו הצתת אש של תבערה גדולה אשר תסכן הכול.

גלי צה"ל: לכותב שורות אלה – כמו לרבים אחרים – יש השגות על העובדה שלצבא הישראלי יש תחנת שידור רבת השפעה. אין זה מקרה שכמה וכמה רמטכ"לים (ובהם בני גנץ וגדי איזנקוט) המליצו בעבר להוציא את תחנת גל"צ מידי צה"ל ולהעבירה לרשות שידור אזרחית כזאת או אחרת. אם מכונת זמן הייתה מחזירה אותנו שבעים שנים לאחור, איש לא היה ממליץ על המבנה הנוכחי של גל"צ. אבל לחיים דינמיקה משל עצמם. בחצי המאה האחרונה תחנת הרדיו הצעירה והחצופה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו. היא מביאה לנו מידע חיוני ותוכן איכותי. האם יש בה עיוותים? כן. האם יש בה הטיות? כן. בכל אלה אפשר לטפל באיזמל ולא בגרזן. ההחלטה לכרות את ראשו של כלי תקשורת ציבורי היא מתקפה ישירה על חופש הביטוי, על חופש העיתונות ועל ישראל הדמוקרטית.

שתי המתקפות אינן מקריות. במשך עשרות שנים הצטבר זעם מוצדק בימין כלפי ההטיה האנטי־ימנית במשפט ובתקשורת. גם שר המשפטים וגם שר הביטחון עומדים בפני בחירות מקדימות, והם מבקשים לנצח בהן. על כן יריב לוין וישראל כ"ץ מעדיפים את המשאלות המיידיות של הבייס על פני טובתה של מדינת ישראל. כדי לזכות בתהילה שבטית רגעית הם עושים מעשים קורעי עם.

המתקפות על היועמ"שית ועל גל"צ חמורות במיוחד כי הן נעשות בשנת הדמדומים של ממשלה שאיבדה חלק ניכר מהלגיטימיות שלה בגלל אחריותה ל־7 באוקטובר. אם לוין וכ"ץ יקדמו את סדר היום שלהם אחרי ניצחון מוחץ בבחירות הבאות, הם יוכלו לטעון שזאת בחירתו וזאת משאלתו של הציבור. אבל לערעור הסדר החוקתי ולקעקוע החופש התקשורתי בנקודת הזמן הזאת אין מנדט גם לשיטתם של השמרנים. שוב ושוב עם ישראל אומר לנבחריו שהוא מבקש פיוס ואחדות - ושוב ושוב נבחריו מסרבים לשמוע. ההתמכרות של הפוליטיקאים לפילוג הפנימי מחזירה אותנו למקום הרע והמסוכן אשר נשבענו לא לשוב אליו.