פרשת הפצ"רית היא עלילה שיש בה הכול. באמת. דרמה, טלנובלה, סרט אימה. היא מנקזת אליה אמוציות שאני לא זוכר שהיו פה מאז פרשת אלאור אזריה. בטור הראשון אחרי תחילת המלחמה כתבתי כמה מגוחך נראה העיסוק המופרז בפרשה ההיא של החייל שירה במחבל שוב 11 דקות אחרי הפיגוע בחברון. הפרשה הזאת לא מגוחכת כלל. העיסוק בה הוא קתרזיס של כל מה שאנחנו עוברים כאן בשנים האחרונות.
אני אוהב את השידורים החיים מבג"ץ, וצפיתי השבוע בקפידה בדיון שעסק בשאלה אם ליועמ"שית יש ניגוד עניינים או לא. תיאטרון נהדר. גם כאן רוב הקהל באולם פחות אוהב חריף, והשחקנים כולם נראים כאילו הם חושבים שפריפריה היא קינוח צרפתי. בדרך כלל אני לא חסיד גדול של האמנות הזאת: בכל פעם שמצאתי את עצמי יושב בהצגה שאלתי את עצמי למה הם משחקים כל כך מוגזם וצועקים עליי. ככה זה כשאתה בבון ימני טיפוסי. ואני מניח שיש אנשים שטועים ואוהבים את זה, מותר. אבל הדיון בבג"ץ היה מעניין ומעל פני השטח נראה מקצועי: קראו סעיפים, השמיעו סייגים. גם אמרו הרבה "הואיל" ו"אדוני" ו"תודה גבירתי". אבל מתחת לפני השטח סערו הרוחות.
תחשבו על מחזה שבמרכזו ארוחת חג של משפחה אשכנזית שעברה סכסוך ירושה גדול, ועדיין לא תצליחו לדמיין את כמויות הפאסיב־אגרסיב שהטיחו השופטים בטוענים והטוענים בשופטים וכולם בטלי גוטליב. בשלב מסוים, אני חושב, השופט שטיין לחש "אני לא בא אליהם לחג יותר בחיים". כמה "כבוד" יש שם: כולם מכבדים זה את זה, גם אם לשופט ברור שהטוען הוא חתיכת טמבל ולהפך. כבן לעדה אני אוהב לחזות בזה, כי אני מכיר את כל הניואנסים מבית אבא.
הכי מעניין
אבל בחיי, לפעמים בא לי שלרגע, רק לרגע, מישהו ישבור את הכלים. שהשופטת וילנר תקשיב בסבלנות לטענות נציג היוע"משית ואז תענה לו רק: "הואיל ואדוני הכריח אותי, אני מעוניינת לענות שמה זה החרא הזה".
מקום המשפט
השופטים מתלוננים על עומס העבודה המוטל עליהם. אבל בית המשפט הוא האחראי לעומס. הוא ולא שרף. דיון של יום שלם עם פלפולי פלפולים, כשלכולם ברור שהיועמ"שית לא יכולה להשאיר אצלה או אצל הכפופים לה את החקירה שהיא בעצמה עזרה לטייח. לא רוצים את השופט קולה? בואו נריב על זה, אבל למה לעזאזל מבזבזים חצי יום על מי שמזמן הייתה צריכה להיחקר בנושא?
למה? כי הדבר הכי חשוב לשופטי בג"ץ הוא כבוד. אם משהו במדינה מעז להתנהל בלעדיהם, זוהי פגיעה בכבודם. גם בפסק הדין שתומכי בג"ץ כל הזמן מנפנפים בו, פסק הדין 11־0 שבו הואילו בטובם 11 שופטים לא לפסול את בנימין נתניהו מלכהן בראשות הממשלה, העניין הוא הכבוד שלהם. אתה אולי יכול להיות ראש הממשלה, ביבי, אבל אנחנו אלה שהחלטנו את זה. גם בנושא דוד זיני: ברור לכולם שהוא יכול להיות ראש שב"כ, אבל הם לא פוסלים את העתירה נגדו על הסף. למה? כבוד.
כך גם השבוע. השופטים היו יכולים להנפיק מזמן את ההחלטה שגלי בהרב־מיארה פסולה להדריך את החקירה נגד עצמה, כמו שברור לכל אדם שעיניו בראשו. אבל לא, הם יטחנו לנו את המוח כאילו אנחנו בהצגה של חנוך לוין, רק כדי שיקבלו את הכבוד המגיע להם, הכבוד להתערב בכל נושא במדינה הזאת. ואגב, גלי בהרב־מיארה חטפה בדיון הזה סטירת לחי עם הצד המעליב של הנעל רק כי העזה להגיש לבג"ץ תצהיר שקרי, שזאת חתיכת פגיעה בכבוד.
השופט בדימוס אשר קולה | צילום: דוד כהן - פלאש 90
גם השופט קולה פגע בכבודם. ודאי שהוא ראוי לפקח על חקירה כזו, וסלחו לי אם אני לא קונה את ההסבר שנציב התלונות על השופטים לא יכול להחזיק עוד תפקיד, במקרה חד־פעמי כזה. אבל שוב, עניין של כבוד. הוא העז להסכים למינוי לפני שקיבל את ברכת בג"ץ. אפילו אני ידעתי שצריך לקבל את ברכת אביה של ד"ר זמרי לפני שאני מבקש את ידה.
מערכת המשפט שלנו דורשת כבוד ורודפת כבוד במידה כזאת שהם דוחקים את הצדדים להגיע לפשרה לגבי החוק ולגבי ניגודי עניינים בולטים. הם חולים על פשרות כאלה כשזה לא נוגע להם ישירות - שולחים את הצדדים להידיין, כמו מבוגר אחראי ששולח ילדים להשלים גם אם אחד הילדים פירק במכות את השני ודרך לו על האף בלי שום סיבה. אבל נסו לחפש פשרות כשזה משהו שקשור אליהם. נניח, כשממשלת ישראל רצתה להעביר רפורמה הם יצאו על 300 קמ"ש ולא היו מוכנים לשום פשרה. כשכנסת ישראל ניסתה לבטל את "עילת הסבירות" הם החליטו - בזמן מלחמה – לבטל חוק יסוד. והשיא, כשכל המדינה התחלקה לאנשים שמתעבים את מערכת המשפט ולאנשים שחושבים שהיא קדושה מבית המקדש, יצחק עמית החליט למנות את עצמו לנשיא העליון. מישהו שמע אז את בג"ץ אומר שזו תקופה סוערת ואולי נתפשר על מינוי הנשיא ונגיע לפשרה?
כמו אנשים שאוהבים לדפוק על החזה ולהגיד "חטאתי" רק אם מדובר בחזה של אחרים, גם בג"ץ אוהב להתפשר על חשבונם של אחרים כל עוד לא הוא זה שצריך להתפשר.
רק לשני אנשים באולם בית המשפט לא הגיע כבוד. לא הגיע להם כבוד כשהכפישו אותם בשידור חי, לא כשהמערכת הצבאית בגדה בהם והדליפה סרטון לכלי תקשורת, לא כשמי שהייתה אמורה לבדוק מי הדליף חיפפה את זה כדי לשמור על המערכת, ולא כשהם עדיין עומדים בפני אישומים חמורים למרות שברור לכולם שהמערכת פעלה מתוך מוטיבציה מטורפת להרשיע אותם. חיילי כוח מאה, כל הכבוד.