בשבועות האחרונים נמנעתי מלהגיב להתפתחויות בפרשת הפצ"רית, בשל היעדר מידע חיוני שיאפשר לי להיות שיפוטית, כנהוג במקומותינו. הממונים על הפרקליטה־לשעבר לא טרחו לחשוף בפני הציבור כמה פרטים קריטיים לצורך גיבוש עמדה אובייקטיבית בעניינה, לדוגמה: למי היא הצביעה בשרשרת הבחירות של העשור האחרון; האם לשיטתה המלומדת, החקיקה המוצעת היא רפורמה משפטית או הפיכה משטרית; וכמובן, מה מידת החיבה או התיעוב שלה כלפי נתניהו. נכון, יש מידע נגיש שמאפשר מידה מסוימת של דעתנות בפרשה – כמו שינוי הגרסאות של יפעת תומר־ירושלמי, הודאתה בדבר עבירה וכן שיבוש רבתי של הליכי החקירה, לכאורה. רק לכאורה. אבל עם כל הכבוד למטרד המכונה עובדות, יהיה מיושן להכעיס להתייחס לנקודות שוליות שכאלה, כשאנחנו מתבקשים להכריע בשאלות החשובות באמת: האם הפצ"רית היא חלק מהמחנה המשיחי המושחת שהורס את המדינה, וממילא כל צעדיה המדוברים הם מתחת לכל ביקורת וראויים לכל גינוי – כן, גם במחיר דחיקתה לקצה גבול האובדנות; או שמא היא לוחמת דמוקרטיה אמיתית, מתנגדת לממשלת החורבן, שרצתה כל כך להציל אותנו מהמשיחיים המטורפים האלה, עד שנאלצה להקריב את יושרה ותומתה המוסרית כדי שהעולם סוף־סוף יעצור את המלחמה שלנו כבר בחודשים הראשונים והקריטיים ביותר שלה. או אז לכל מעשה ההדלפה המגונה ולכל השקרים שבאו בעקבותיו יש צידוק מלומד, כמובן. וכל מי שלא רואה את זה, ומעז להעביר ביקורת על האירוע הלא ייאמן הזה, יואשם – איך לא – בהסתה.

במקרה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, הדברים פשוטים בהרבה. כל השאלות לעיל נענו זה מכבר, ואף זכו למחיאות כפיים סוערות מהצד הנכון בעיצומה של מלחמת האחים הקרה באזורנו, נוכח הרפורמה. ממילא, כשהיא מתעקשת באופן תמוה למדי לשמור את חקירת הפצ"רית קרוב לחזה, אנחנו לא שואלים שאלות. אם לא ניתן אמון בלוחמת דמוקרטיה שכמותה, במי כן ניתן? בלוחמי צה"ל? אז זהו, שלא. ככלות הכול, הם הנאשמים המרכזיים בכל הפרשה, באדיבות מי שהייתה אמורה להיות הסנגורית שלהם דווקא.

ובכן, אני מודה, כבר בגלגולה הקודם של עלילת הבלהות הזאת, כשעוד כונתה פרשת שדה־תימן, נראה היה לי שמוטב להשאיר את הדיון בנושא למביני עניין, דוגמת טכנאי רנטגן. הסרטון שעמד במרכז העלילה – סליחה, הפרשה – היה ברור כשמש בליקוי חמה, או כמו סריקת אולטרה־סאונד של ילדי שנות התשעים: איכות צפייה של טלוויזיה מקולקלת כשברור לגמרי שיש שם משהו, רק לא ברור מה. בהמשך הגיעו סרטונים ברורים יותר, אך נטולי עלילה או כל הוכחה לטענת הפגיעה החמורה שהידרדרה לטענת אינוס.

מה כן ראינו בסרטונים החשודים בעריכה? ראינו שם לוחמים מובילים עצור שעיניו מכוסות, כמקובל. ראינו אותם עושים מה שנראה כחיפוש מאחורי מחיצה. שום תנועות מאומצות, שום כלים חשודים בסיבתם, כטענת מעלילי האינוס - טענה שנעדרת מכתב האישום. הפרשה קיבלה תפנית מפתיעה נוספת כשהתברר שהנפגע עצמו, לכאורה, גורש לעזה מיד אחרי שנודע שהפצ"רית עצמה הדליפה את הסרטון בכיכובו. כאילו לא היה עד מרכזי במשפטם של לוחמי כוח 100, שאמונים על הסדר באותו מתקן כליאה.

אז מה היה לנו כאן? מצד אחד לוחמים שנדרשו לטפל באסיר ביטחוני מתפרע, חודשים בודדים אחרי שניסה כוחו ברציחת יהודים בשטח ישראל; ומנגד, מחבל הנמנה עם קבוצת ג'יהאדיסטים שמגרדת את תחתית החבית של הקיום האנושי, כפי שהתברר היטב ב־7 באוקטובר 2023. אכן, סוגיית אמון קשה להכרעה. מה עוד היה לנו כאן? התנהלות בלתי נתפסת של מי שמופקדים על שמירת החוק, וזוכים לחיבוק מצד המתיימרים להגן על הדמוקרטיה. לך תכריע בפרשה רווית התנהלות מצחינה, שלידה הירקון מריח כמו סדרת בשמים מבית שאנל.

אשכרה שבתוך האשכרה

ועידת הנגב השלישית של מקור ראשון, בשיתוף המכון למורשת בן־גוריון, התקיימה השבוע תחת הכותרת "מחזון למציאות". כמו בשנים הקודמות, גם הפעם רוחו של מקים המדינה ריחפה מעל התכנים המרתקים, כשכל מושב וריאיון אישי על הבמה לוו בציטוטים מכתביו המבריקים והרבים של הזקן. אבל את ההצדעה החשובה ביותר לאיש ולאגדה פגשתי למחרת הוועידה, מחוץ לאולם הכנסים.

אמצע השבוע, חום יולי־אוגוסט התעקש עדיין לגלוש לעיצומו של נובמבר, בעוד עונת טיולי בית הספר כבר בשיאה. הנוף המדברי העוצר נשימה הנשקף מאחוזת הקבר של דוד ופולה בן־גוריון קרא למטיילים הרבים לעצור ולתעד עצמם על רקע נחל צין ויעלים מזדמנים. קבוצת תלמידי תיכון חלפה בזריזות סמוך לצמד המצבות, ממשיכה בנחישות לכיוון הטיילת המרהיבה של היישוב הקהילתי בעל השם המתעתע - מדרשת בן־גוריון.

שני תלמידים יצאו לפתע מהשורה ופנו לכיוון הקבר של ראש ממשלת ישראל הראשון. "נראה לי שאנחנו אמורים לעצור פה", אמר אחד מהם ונעמד לצידי, עוקב במבטו אחר האבנים הקטנות שהנחתי על קבריהם של הבן־גוריונים. צמד הצעירים השתתקו לרגע, קראו בעיון את הכיתוב שעל המצבות, נשמו עמוק והניעו פנים בהערכה גלויה מעורבת במעין הפתעה. "אשכרה", אמר אחד כשהוא מביט מהופנט אל קברם של המקים ורעייתו. "אשכרה", ענה לו חברו ביראת כבוד משלו. ככה, במילת סלנג אחת הצליחו השניים להביע כמויות של הערכה והתרגשות נוכח המעמד שכמעט פספסו בלהט הצעידה בעדר הכיתתי. בהן צדקי, זה היה אחד הביטויים הכי מכבדים, מצחיקים ומוקירים ששמעתי בחיים שלי. אשכרה התרגשתי.

לתגובות: orlygogo@gmail.com