כשהקורונה התנחלה לנו באפים ובגרונות, היינו בטוחים שהחיים שלנו עומדים להשתנות. שאם נשרוד את המגפה העולמית הזאת, דבר לא יחזור להיות כשהיה. המניינים יצאו אל החצרות ואִפשרו הרבה יותר מתפילה בין ארבעה כתלים. העבודה, בחלקה, עברה אל הבתים, והלימודים, אם אפשר לקרוא להם כך, ולמען האמת לא ממש, התקיימו בזום. אסיפות הורים, כמה נחמד, התנהלו דרך המסך, מי שהיה מצונן והייתה לו עבודה להגיע אליה – הלך עם מסכה או בכלל לא בא, והחתונות, הו החתונות, הן היו צנועות.

אל תטעו, אני לא מתכוונת להפליג על גלי הנוסטלגיה אל התקופה המעצבנת, המנוכרת והבלתי אפשרית ההיא. אנחנו עדיין מתמודדים עם התוצאות של תלישת ילדינו מהחברה, מהלימודים ומהנורמליות. אבל את הדברים הטובים חשבנו שנשַמר, שניקח איתנו משהו טוב לתקופה שאחרי. אז כן, הזום הצליח להישאר כאן, ואיתו האפשרות לעבוד וללמוד באופן היברידי, אבל פחות או יותר זהו. החתונות חזרו להיות כמו קודם, המניינים התכנסו מחדש לבתי הכנסת, ואנשים שוב מגיעים חולים לעבודה. נדמה שהונחה לפתחנו הזדמנות אבל לא השכלנו לשמר אותה. האמת היא שאני מבינה אותנו. חיכינו לשגרה בקוצר רוח, רק רצינו לראות אם ואיפה אפשר לתקן את בדידות המבוגרים והילדים, ומרוב שמיהרנו – זה התפספס.

והנה אנחנו שוב בצומת. המלחמה, שכנראה אנחנו נמצאים בסופה, טלטלה את תפיסותינו ואת עולמנו בתחומים רבים. הימים הכל־כך סוערים וקשים שעברנו, שחלקנו עוד עוברים ושמשפחות שכולות לעולם לא יוכלו לשכוח, הם גם הזדמנות אדירה לנו כחברה, לעשות צעד גדול קדימה. פעם בשיעור גיאוגרפיה לימדו אותנו שאדמת סחף היא אדמה פורייה מאוד. דווקא משום שיש בה צמחים שנתלשו, וחול שנעקר ממקומו, הערבוב הזה, התזוזה הזאת, הם כר להצמחת פירות חדשים וטובים.

בימינו נהוג לקיים כנסים וימי עיון בכל שני וחמישי ולדון בסוגיות בוערות. אני חושבת על כנס אחד גדול, שייקראו לו "שש אחרי המלחמה". והכנס הזה, שיימשך שלושה ימים, יכלול מושבים ממגוון סוגים. הכנס יהיה יריית הפתיחה, סליחה על האסוציאציה הצבאית, לכנסים קטנים, מתמשכים, שבהם ידונו בכל פעם בנושא אחר, ובהשלכות של המלחמה על החברה היהודית והישראלית.

אחד המושבים יעסוק כמובן בקונספציות ובצורך לעקור אותן מצה"ל, ממערכת הביטחון, מהדרג המדיני וגם מתוך החברה. השבוע שאל כתבנו הצבאי ישי אלמקייס את דובר צה"ל מדוע כאשר הוא שולח הודעות שעניינן הברחות נשק מגבול מצרים, משתמש דו"צ בביטוי "הגבול המערבי" ולא נוקב בשמה המפורש של מצרים. דובר צה"ל התעכב כמה ימים בתשובתו, ואז החליט שהוא לא מתייחס. את מה צה"ל מנסה לטאטא? שבנו במהירות למושגים מכובסים כדי שלא נרגיש בסכנה? ומה עם מחבלי רפיח שדינם כניעה או מוות? למי מוותרים פה ולמה? המנגנון הוותיק של צה"ל עלול ברגע להחליק לקונספציה. המפקדים הצעירים כבר חושבים אחרת. אבל אנחנו כחברה אחראים לכך שגברת חזיון תעתועים לא תמצא לה יותר שביתה בינינו. סיימנו עם זה.

המושבים האחרים בכנס יעסקו בהתיישבות בנגב ובגליל, בערביי יו"ש וביחס להתיישבות שם, במקומם של הנכים בחברה, בפוסט־טראומה, בכוחות שהתגלו בחברה ואיך ממנפים אותם לעשייה, במרקם הישראלי, בחלוקת נטל טובה יותר, בתיעוד וסיפור המלחמה. אילו הייתי מגיעה לכנס כזה הייתי רוצה לשבת בכל אחד מהמושבים, להקשיב וללמוד. אבל אחרי התלבטות, הייתי בוחרת במושב שיעסוק בזהות יהודית, אחד הנושאים התוססים והמפתיעים בישראל היום.

זהות חדשה

קשה לשים את האצבע על הרגע או הכיוון שממנו התחילו התזוזות הטקטוניות בתחום הזה במלחמה. היו הפוסטים של סופרים ואנשי רוח שגילו את יהדותם בעקבות האנטישמיות בעולם, הייתה הדרישה האדירה בקרב הלוחמים לציצית, לתפילות או לסממנים יהודיים אחרים, וגם השירה המשותפת, היהודית, לפני היציאה לקרבות. היו גם אמירות של חטופים על האופן שבו ההיאחזות ביהדות, שחלקם בקושי הכירו, שמרה עליהם; על ההתעקשות שלהם להיות יהודים ולא להתאסלם גם תמורת יחס טוב יותר, על האמונה בריבונו של עולם. והיו אמירות של בני המשפחות שלהם כאן, בלי לדעת בכלל מה עובר על אהוביהם במחילות האיומות.

ואולי בכלל צריך לשים את האצבע על הצעירים החילונים המתעניינים, אלה שהלכו לסליחות במשך כל חודש אלול בלי לחזור בתשובה, או על נשים וגברים שמגיעים לשיעורי תורה בלי רקע ומרגישים בבית. צריך לשים גם לב אל התפילות, התהילים והלימוד המתחזק בקרב הנוער הדתי. כל אלה ועוד מבקשים לספר לנו משהו על חיפוש זהות יהודית עמוקה ואחרת. במלחמה הארוכה שחווינו באו לידי ביטוי הערכים היהודיים של מיגור האויב, של פיקוח נפש ועזרת ישראל מיד צר, של ערבות הדדית ומסירות נפש. חלק גדול ממי שיצאו להילחם עשו זאת בשם הערכים הללו, גם בלי להיות דתיים. חווינו מלחמה שנקראה בשם הדת, טופאן אל־אקצא. מה כל זה אומר לנו? מה אנחנו כחברה ישראלית וגם כדתיים יכולים ללמוד מזה? מה הקומה שאנחנו מתבקשים לבנות עכשיו?

בשבוע שעבר התראיין לעיתון הזה עורך יתד נאמן, ישראל פרידמן, וערך הבדלה בין העם היהודי לעם הישראלי. במקום אחר בעיתון צוטט נאומו ההיסטורי של חיים הרצוג לפני יובל שנים באו"ם. הרצוג קבע ש"ציונות היא הביטוי המודרני של המורשת היהודית העתיקה". זהו. במשפט אחד הוא חיבר בין היהדות לישראליות. הישראליות והיהדות יונקות זו מזו. ישראליות בלי יהדות לא תחזיק מעמד לאורך זמן, ויהדות בלי ישראליות הייתה מדובללת ומכווצת, אם בכלל. בקומה הבאה של הזהות היהודית והישראלית צריך לעסוק באופן רחב, כזה שמאפשר לאנשים שונים בחברה להשתתף בו, להרגיש בבית ולא לברוח מפני היהדות. היא שורש קיומנו והסיבה שבשלה אנחנו כאן, אז בואו נעשה לה מקום.

Ofralax@gmail.com