זה החל כמו עוד מוצאי שבת. לאחר ההבדלה הדלקתי את מכשיר הטלפון כדי להתעדכן באירועי סוף השבוע. לפתע הבהבה על המסך הודעה מאחד מפקודיי שמשרת בתפקיד משמעותי: "המפקד שבוע טוב, גולדין איתנו ב"ה".  וואו, כמה חיכיתי לבשורה הזאת. אבל למוד ניסיון ואכזבות, אני מצנן את ההתלהבות ומחזיר תשובה: "זה ודאי?". "99%, הוא בדרך לצלב האדום". בחדשות דיווחו שהרמטכ"ל אייל זמיר אצל משפחת גולדין, מעדכן אותם בהתפתחויות. בתוך עשר דקות אני מקבל טלפון מאל"מ במיל' אלי ג'ינו, ראש מטה חטיבת גבעתי במילואים: "המפקד, גולדין בדרך לארץ, אנחנו נערכים בחטיבה לטקס קרבי בכיסופים". עכשיו הבנתי, זה רציני וזה קורה.

בלי להתלבט יותר מדי, כנראה מתוך אינסטינקט של פיקוד מלפנים, הודעתי בבית שאני חייב לצאת לכיסופים. החלפתי בגדים ויצאתי. אני חייב להגיע לשעת ה"שין", 21:30 בגדר בכיסופים. דקה לפני היציאה טלפון לשמחה גולדין, אבל הטלפון מנותק. שלחתי הודעה: "שמחה ולאה היקרים, אחרי הרבה שנים של אי ודאות שמחתי כל כך לקבל את הבשורה. משתתף עימכם ועם כל עם ישראל ברגע הזה. באהבה רבה ובהתרגשות, עופר".

"שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ". כשהגעתי לכיסופים, כולם היו שם. המפקדים ולוחמי הסיירת שהשתתפו עימנו בקרב הגבורה בצוק איתן, ועכשיו השתתפו במערכה בתפקידים המשמעותיים ביותר: מפקדי אוגדות, חטיבות וגדודים, וכמובן לוחמים קרביים במילואים. כולם פיקדו על הכוחות במלחמה הנוכחית.

לקראת 23:00 קיבלנו "חזל"ש". הדר לא עובר הלילה. אכזבה גדולה והבנה שחמאס שוב משחק איתנו. חזרתי הביתה לצפון.

בבוקר, שוב טלפון מג'ינו: "המפקד, עכשיו זה סופי. זה קורה".  "שין" ב־14:30. אני עולה על הרכב שוב כל הדרך דרומה. שוב אני פוגש את כולם. הפעם הצטרף גם אל"מ דודו כהן, שהיה המג"ד של הדר בבא"ח. אנחנו נכנסים. זה קורה.

השבוע הושב ברוך ה' סגן הדר גולדין מידי ארגון הטרור חמאס לידי כוחותינו, והובא לקבר ישראל אחרי יותר מ־11 שנים.

יש רגעים בחיים שתיאורם במילים רק יקטין מהעוצמה שלהם. בין כל ההספדים, וברגשות מעורבים של שמחה על חזרתו ועצב על האובדן, חזרתי בזמן אל אותו בוקר, אל הקרב האחרון של הדר ושל החטיבה הסגולה במבצע צוק איתן. למשימה שאליה שלחתי את הדר, אך לא הצלחתי להשיב אותו ממנה בחיים.

קרב של גבורה ומסירות

ביום שישי האחרון של המבצע, לאחר שהוכרזה הפסקת האש, נראה היה שהמערכה עומדת להסתיים.

את הפסקת האש הזו סיימה מתקפת מחבלי חמאס השפלים, שכרגיל הפרו את ההסכם ופגעו בהדר, בבניה ובליאל.

בהיעדר קשר עין, המחבלים הצליחו לחטוף את הדר אל תוך המנהרה שממנה הגיחו.

בתוך זמן קצר, כשהתבררה התמונה במפקדת החטיבה, הכרזתי בקשר "חניבעל" - מילת הקוד ששינתה בן רגע את מוד ההפעלה, מהחיילים בשטח ועד המטה הכללי.

מילת הקוד שאומרת למעשה: חייל צה"ל חטוף, יש לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה הנדרשת על מנת להשיב אותו.

בתוך דקות החלה סערה. "וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". חטיבת גבעתי יוצאת להתקפה. במרוץ נגד הזמן, מתחת לפני הקרקע ומעליה, ניסינו להדביק את החוטפים. כל כוחות החטיבה יצאו להתקפה, כשהמטרה היא אחת: להשיב את הדר.

אני נזכר במילים שכתבתי ללוחמים לפני היציאה לקרב. התחייבתי בשמי ובשם המפקדים: "נפעל יחד בנחישות ובעוצמה, יוזמה ותחבולה, ונחתור למגע עם האויב. נעשה הכול כדי לעמוד במשימה... אצלנו, לא חוזרים בלי לבצע. נפעל ונעשה הכול כדי להחזיר את בחורינו לשלום, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש".

ועכשיו הגיע רגע האמת. מילה זו מילה, התחייבויות צריך לקיים.

היה זה קרב של גבורה ומסירות, של לוחמים שחירפו נפש ברעות ותוך סיכון אישי. הפעלנו אש לא פרופורציונלית. המטרה: לא לאפשר למחבלי חמאס לצאת מעל פני הקרקע ולהסיע את הדר לכיוון העיר עזה. תוך הפעלת האש החלו כוחות החטיבה שועטים קדימה במהירות על חשבון אבטחה, בניסיון להגיע מהר ככל האפשר למרחבים שמהם הערכנו שאפשר להוציא את הדר, להקפיא מצב, ולסרוק כל מרחב חשוד.

במקביל, מתחת לקרקע – מאמץ נוסף בהובלת איתן פונד ומתן חורש. מרדף של מאות מטרים במנהרה.

לאחר שעות של לחימה ועם הבנת הממצאים שהובאו, התבהרה התמונה. הדר לא בין החיים. בדבקות ובמסירות המשיכו הלוחמים והמפקדים בחיפושים ובסריקות במשך שלושה ימים רצופים.

בזכות ההתקפה הצלחנו להביא את הדר לקבורה ולהקים לו מצבה. אך לא השלמנו את המשימה.

השבוע, אחרי 11 שנים ארוכות, ברוך ה' זה קרה, וליווינו את הדר לקבורה.

אמנם באופן רשמי פרשתי מצה״ל לפני כשנה, אך ביום ראשון הושלמה המשימה האחרונה שלי כמפקד.

עברתי שוב את הגדר לעזה, וזכיתי להשתתף עם פקודיי בצוק איתן ועם האנשים שהובילו את הקרבות במערכה הנוכחית, בטקס הקרבי.

לצערי זכיתי להשתתף רק במעט במלחמה האחרונה, אך הם עשו זאת בעבורי ובעבור כל עם ישראל, במסירות והקרבה אדירה, במשך יותר משנתיים של לחימה.

בזכותם הגענו לשעה הזו. בזכות דור הניצחון, שהוא התקווה של כולנו לעתיד טוב יותר בארצנו.

דמותו של הדר חקוקה לנגד עיניי ומלווה אותי מאז אותו אירוע. אני מצדיע לו, מפקד ולוחם אהוב ונערץ, אוהב אדם ואוהב עם ישראל, שזכיתי להעניק לו תעודת הצטיינות כקצין מצטיין בחייו. דמויותיהם של הדר, בניה וליאל, בתוך מורשת הקרב של הסיירת והחטיבה בקרב החילוץ הנועז, הוטמעו בלוחמי חטיבת גבעתי והיוו השראה ומצפן מוסרי וערכי ללוחמי המלחמה הזו.

משפחת גולדין לימדה את כולנו עוצמה, נחישות והתמדה. שנים הם נלחמו על השבתו של הדר, ובאותה נשימה גם על דמותה הערכית של החברה הישראלית וצה"ל. הם השראה בעבורי ובעבור אומה שלמה.

המוסר האמיתי

לסיום, מצוק איתן ועד חרבות ברזל, איני יכול שלא להיזכר בעוול הנורא שנעשה לחטיבה שלמה, עם הפתיחה בחקירה על אותו קרב צודק ומוסרי, כאשר בהובלת מעצבי דעת קהל ובכירים במערכת הביטחון ובצה"ל ריחפה עננה שחורה מעל פעולה הירואית וערכית של קרב רפיח.

ההתקפה של חטיבת גבעתי להשבת הדר כונתה על ידי הערבים בעזה "יום שישי השחור", בשל הפגיעה המשמעותית שהייתה במרחב החטיפה. לטענת העזתים נהרגו 126 אנשים. מבדיקה מאוחרת של צה"ל התברר כי מחציתם היו מחבלים פעילים. לאחר סיום המבצע החל תהליך פתיחה בחקירה מול החטיבה ומפקדיה. רק לאחר שנתיים קבעה הפרקליטות הצבאית כי לא נמצאה עילה לחקירה פלילית.

האמת מוכרחה להיאמר: כשאנו מובילים חיילים בקרב, אנו מחויבים בראש ובראשונה למשימה ומחויבים לעשות הכול כדי להחזיר את האנשים בחזרה הביתה. חיי לוחמינו קודמים לחיי אזרחי האויב; זהו המוסר האמיתי ואליו אנו מחויבים. כשאנחנו מתחייבים לחיילינו שנעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה, אנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים.

ספגתי בשם החטיבה את הביקורת הבזויה כאילו אנו תאבי דם והרג, ולא היא. את העיוות הזה, שהשתרש בצה"ל על ידי רמטכ"לים וקצינים בכירים נוספים, אנחנו חייבים לתקן. לא בעבור לוחמי העבר, אלא למען לוחמי ההווה והעתיד. אנחנו אנשי שלום, לוחמים בעל כורחנו, אבל לא נותנים למוסר עקום ומעוות לבלבל אותנו. מעולם לא כיוונו, לא אני ולא מי מפקודיי, אש על אזרחים בלתי מעורבים. אך בלחימה שבה האויב עושה בהם שימוש כמגן אנושי – זה בלתי נמנע.

תא"ל במילואים עופר וינטר היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע צוק איתן