בשבת בבוקר, 7 באוקטובר, התעוררתי לשמע אזעקה בירושלים. לרגע חשבתי שזה עוד אירוע נקודתי – נתרגל ריצה לממ"ד ונחזור לשגרה. אבל אזעקה שנייה הגיעה חצי שעה אחר כך, והרגשתי שמשהו שונה. עמדתי שם, מתלבט אם להדליק את הטלפון. זה שבת, ואני אדם שומר מצוות. אבל עמוק בפנים ידעתי – זה לא עוד יום רגיל. זה אירוע אחר, זה מרגיש גדול יותר.

קצת אחרי שפתחתי את הטלפון, כבר קראו לנו למילואים. תוך שעות ספורות כבר הייתי בדרך צפונה, אוסף חברים מהפלוגה בדרך לימ"ח. בחדשות שמעתי בפעם הראשונה מה קורה, והבנתי שאנחנו בעיצומו של יום היסטורי – יום כיפור חדש.

מאותו בוקר החיים שלי השתנו. בחודש הראשון לא חזרתי הביתה בכלל. אחר כך, גם כשכן, זה היה ליום אחד במקרה הטוב. אשתי הייתה אז בחודש השביעי להיריון, ואני לא ידעתי אם אספיק לחזור לפני הלידה. היא לא פתחה חדשות – מה שנתן לה לעוד כמה שעות עד שהבינה את גודל האירוע.

כשהתחילו לה צירים, נסעתי חמש שעות מהצפון כדי להספיק להגיע. ברוך ה' הספקתי להגיע ללידה. קראנו לו איתן מתוך תקווה לחוסן ויציבות.

אבל הקושי לא מפסיק בין הסבבים. אתה חוזר הביתה רק כדי להבין שאתה כבר לא אותו אדם. אתה עצבני, חסר סבלנות, דרוך כל הזמן. מצד אחד אתה רוצה להיות עם המשפחה, מצד שני אתה עם היד על הנייד, מחכה לצו הבא.

לפני כמה חודשים נתקלתי בפוסט על מיזם “אור כי יהל”. קראתי שמדובר בטיפול ללוחמי שריון – והרגשתי שזה מדבר אליי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שקיבלתי טיפול. לא ממקום של חולשה, אלא ממקום של צורך להבין מה עובר עליי. עם הזמן הבנתי כמה זה משמעותי – זה לא טיפול שמוחק את מה שעברת, אלא כזה שמלמד אותך לחיות עם זה.

גם אשתי הצטרפה לכמה פגישות. זה עזר לנו לגשר על הפערים בין הבית לטנק, בין שפת המלחמה לשפת היומיום. אני מאמין שזה מה שהחזיק אותנו.

מאז 7 באוקטובר עשיתי כבר יותר מ־300 ימי מילואים. אני ממשיך כי יש לי נאמנות לחברים, כי אי אפשר פשוט להגיד “די”. אבל אני גם רואה את המחיר – החברים עייפים, המשפחות מתוחות עד הקצה, והמצב לא שונה אצל החברים לפלוגה. ואז אתה מבין כמה חשוב שיש מסגרות כמו “אור כי יהל” ועמותת ברק, שממשיכות להיות שם בשבילנו גם כשהעולם ממשיך הלאה. עמותת ברק מלווה אותנו כבר עשרות שנים, לא רק בצבא אלא גם בקהילה, במשפחות, ברגעים הקטנים של אחרי. זו אחווה אמיתית, כמו שהייתה אצל אבא שלי במלחמת יום כיפור.

גם עכשיו אני במילואים, בדרום. אני מקווה שזה הסבב האחרון לתקופה הקרובה. אני לא מתכחש לכך שהמדים הם חלק ממני, אבל אני רוצה שגם הילדים שלי יכירו אותי בלעדיהם. אני ממשיך בטיפול. זה עוזר לי למצוא שקט. זו לא בושה, זו לא חולשה – זו עבודת נפש.

מה נותן לי כוח? האמונה. הידיעה שהכול מאת ה’. גם כשקשה, גם כשלא מבינים. אתה לומד שכל נשימה, כל חזרה הביתה, היא מתנה.

מיזם “אור כי יהל” פועל בשיתוף עם עמותת ברק ומעניק טיפול וליווי רגשי ללוחמים ובני משפחותיהם באמצעות מאות מטפלים מתנדבים. מאז שהוקם, יותר מ־760 לוחמים קיבלו בו מענה – אנשים כמוני, שחזרו מהחזית עם פצעים שאי אפשר לראות.

השם “אור כי יהל” מזכיר לי את הפסוק “כי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר”. בתוך כל החושך של המלחמה, אני בוחר לחפש את האור הזה – בטיפול, באמונה, ובתקווה שלא יכבו אותו גם כשנחזור הביתה.