שלום חברים וחברות. קודם כול ולפני הכול רציתי שתדעו שאני בסדר. בשבוע שעבר כתבתי טור שלם על זה שקשה לי מאוד, שלא טוב לי בארצות הברית, שאני עצוב, ומתגעגע הביתה, והרבה קוראות וקוראים כתבו לי הודעות חיזוק כאלה, בפייסבוק ובאינסטוש, איזה נשמות טובות אתם וואי.

ובכן, מאז עבר שבוע שלם. ואני עדיין בסיבוב הרצאות בארצות הברית. אבל מצבי הנפשי ממש השתפר. ברגע שיצאנו מניו יורק משהו השתחרר בי. ניו יורק מלחיצה וקשה וצפופה ומסובכת ועכברושית. כולם הולכים בה מהר מדי. כולם אוטמים את עצמם בסאבווי בתוך אוזניות. והבניינים כל כך גבוהים. לא רואים בה את השמיים. פעם כל הרעש הזה הקסים אותי. אבל הפעם הוא בא לי ברע. מניו יורק נסענו לוושינגטון ברכבת, וכשהגענו לשם, ממש הרגשתי שהאוויר אחר. נקי ובהיר ופתוח. הבניינים נמוכים. הרחובות נקיים. והאנשים רגועים. וברגע אחד משהו בלב שלי נרגע. בקיצור אם דאגתם לי, אני בסדר. עכשיו אני בסדר גמור.

ובכל מקרה, תשמעו סיפור שקרה לי לפני כמה ימים. את הטיסה האחרונה של אוריה ושלי, בסיבוב ההרצאות שלנו בארצות הברית, היינו צריכים לקחת מקליבלנד לניו יורק. אבל כשהגענו לשדה התעופה בקליבלנד, ביום חמישי בצהריים, ראינו מלא אנשים לחוצים ומבולבלים. ניסינו לשאול קצת מי מה מו והבנו שהטיסה שלנו בוטלה. לא נדחתה, בוטלה! כשהגיע תורנו לדבר עם הפקידה, היא הסבירה לנו שיש סערה בניו יורק, ואי אפשר לטוס לשם. ושיש לנו מקום על טיסה בחמש בבוקר. אוי ואבוי איזה שבר! בשנייה שקיבלנו את הבשורה התחלתי לשיר בשדה התעופה של קליבלנד את ניגון סיפורי מעשיות של רבי נחמן! זה משהו שכל השבורים באומן שרים. רבי נחמן הצדיק לימד אותנו לשמוח גם כשהחיים משתבשים. כל עכבה לטובה. כל דעביד רחמנא לטב עביד.

אוריה ואני מצאנו מלון עצוב, לא רחוק משדה התעופה. שכרנו שם שני חדרים, יצאנו מהטרמינל וחיכינו למונית שתיקח אותנו למלון, ופתאום! ראינו אישה מבוגרת יוצאת מרכב לבן, במהירות, בבהלה, ואחריה יצא בחור צעיר עם זקן, זה נראה שהוא רודף אחריה, זה נראה שהוא רוצה להרביץ לה, אבל במקום לרדוף אחריה הוא אמר לה - "חתיכת יהודייה מסריחה!", האישה רצה לתוך הטרמינל, והאיש נכנס לרכב שלו ונסע. זה היה נורא. אוריה, הנשמה הטובה, נכנסה פנימה לטרמינל כדי לחבק את האישה וכדי לומר לה שגם אנחנו יהודים מסריחים. והאישה, שמה מירה, שמחה מאוד לפגוש את אוריה. אבל היא גם עדכנה אותה שהיא בכלל לא יהודייה. ושגם נהג המונית שצעק עליה, לא אמר לה שהיא יהודייה מסריחה. הוא אמר לה שהיא יותר גרועה מיהודייה מסריחה. נמצאנו למדים שרק אנחנו יהודים מסריחים. ובכל מקרה זה היה רגע מרגש כזה בעולם. מירה היא אישה מסלובניה שממש ממש אוהבת את עם ישראל. אכפת לה מאיתנו. והיא מתפללת עלינו. היא אפילו ביקשה להצטלם איתנו למזכרת. בתוך דקה וחצי הפכנו משנואים לאהובים.

את הדרך למלון עשינו עם נהגת מונית מקסימה ששמה איליין. היא נוצרייה אדוקה. מאמינה בישו. יש לה חמישה ילדים ושנים עשר נכדים. איליין התרגשה שאנחנו מארץ הקודש. היא חולמת להגיע לישראל, כדי לבקר בכנסיית הקבר ולהתפלל. אבל היא ממתינה שהעניינים קצת יירגעו. המלון שלנו בקליבלנד היה עצוב יותר ממה שאתם מדמיינים. בחוץ ירד גשם נורא. ואוריה ואני ישבנו ודיברנו שיחה עמוקה ואישית כזאת. עד אז, בין כל הנסיעות וההרצאות לא ממש דיברנו. תמיד מיהרנו ותכננו דברים. אבל באותו הערב היה לנו זמן. נתקענו בקליבלנד. אז פשוט ישבנו ודיברנו על החיים.

בשלוש בבוקר התעוררנו כדי להספיק להגיע לטיסה, אבל תאמינו או לא - גם על הטיסה הבאה לא עלינו. זה סיפור מטורף. הפקידה שניהלה את הכניסה למטוס ביטלה על דעת עצמה את הכרטיסים שלנו ומנעה מאיתנו להיכנס למטוס, והכניסה במקומנו אנשים אחרים. זה היה מטורף. אולי גם אנטישמי. על עוגמת הנפש שלנו חברת הטיסה עוד תשלם. ואנחנו נתקענו בקליבלנד! ביום שישי בבוקר! היינו צריכים להגיע לניו יורק לפני שבת. איזה ביזיונות ריבונו של עולם. איזה ביזיונות! וכמובן שוב שרתי לי בשדה התעופה בקליבלנד ניגוני ברסלב נפלאים.

בסוף המראנו לוושינגטון, ומשם לקחנו רכבת של שלוש שעות. וגם אותה כמעט פספסנו! וכדי לא לפספס אותה היינו צריכים לרוץ כמו משוגעים. וכל האנשים שראו אותנו רצים מחוץ לתחנת הרכבת צעקו לנו "יו קן דו איט! יו קן דו איט!" כי הבינו לאן אנחנו ממהרים. בסוף הספקנו לרכבת בזמן. שתי דקות לפני שהיא יצאה עמדנו עם המחשב ועם הוט ספוט, וקנינו את הכרטיסים, והגענו לניו יורק בזמן. שעתיים לפני שבת. וכך מסע שאמור היה להימשך שעה וחצי, נמשך יותר מעשרים וארבע שעות. מי היה מאמין.

זה הסיפור שרציתי לספר לכם. והמסר שלו פשוט ויפה ומוכר. לפעמים הרגעים המצ'וקמקים של החיים צופנים בתוכם סיפורים נפלאים. בזכות הטיסה שבוטלה זכינו לפגוש את מירה, ואת איליין. זכינו לרגע של ברייק בתוך רצף ההרצאות הקדחתני. זכינו להתרגש מהגשם השוטף. זכינו לשוחח מלב אל לב. זכינו להספיק את הרכבת בשנייה האחרונה ולהרגיש שאנחנו אלופים. כל עכבה לטובה. כל דעביד רחמנא לטב עביד. לפעמים החיים מדויקים גם כשהם דפוקים.