המסר של סיפור העקדה הוא קדושת חיי אדם

סמוך לעלייתו ארצה של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, לימים ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה־אדומים, התקבצנו בביתו, חבורה מתלמידי ישיבת הר עציון, ודיברנו ארוכות על ההיבטים המוסריים שבציווי על עקדת יצחק. בסוף הערב רצה הרב רבינוביץ להרגיע אותנו ואמר שסיפור העקדה אינו רלוונטי לחיים שלנו, מכיוון שהוא אירוע חד־פעמי וחריג בהיסטוריה היהודית ונועד לאברהם אבינו בלבד. מאז המשכתי לעסוק בסיפור מכונן זה, וביתר שאת בזמן המלחמה האחרונה.

שני קטבים בסיפור העקדה. הקוטב הראשון הוא הציווי "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים", והנכונות של אברהם לבצע ציווי זה. הקוטב השני הוא הציווי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה". השאלה החינוכית, הדתית והתרבותית החשובה היא איזה משני הקצוות עלינו להדגיש בסיפור העקדה. ברצוני לטעון שהמסורת היהודית הדגישה דווקא את סוף הסיפור.

הנביא ירמיהו, בביקורת שלו על הקרבת ילדים למולך, טוען שמעולם לא עלה על דעתו של הקב"ה שיהיה צורך להקריב את יצחק. "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". מעניין הדבר שרש"י מדגיש נקודה זו כבר בתחילת הסיפור: "'והעלהו' – לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו". מה דחף את רש"י לפרש כך? אין זו אלא הבנה עמוקה שהקב"ה מעולם לא היה מעוניין בקורבנות אדם, כפי שזועק הנביא ירמיהו.

ציות שמבטא ריחוק

מבלי להיכנס לשאלות המוסריות, עולה השאלה: מדוע הקב"ה מבקש מאברהם להעלות את יצחק לעולה – הרי בניגוד לניסיון רגיל שבו התוצאה רצויה, כמו בהליכה לארץ ישראל או במעשה ברית המילה, הרי הקב"ה אינו מעוניין במותו של יצחק; מדוע לנסות אדם במעשה לא רצוי?

ייתכן שהקב"ה מבקש להביא את אברהם להבנה שהוא אכן מסוגל לבצע מעשה נפשע זה לטובת האל. יש באדם צד שמוכן להקרבה טוטלית של האדם החי לטובת האל, וגם אברהם מסוגל היה לעשות זאת. החידוש הגדול של פרשת העקדה היא שלמרות שאברהם מוכן להקריב את בנו אהובו, הקב"ה מבהיר לו שהוא איננו מעוניין בכך. הקב"ה מלמד את אברהם ואת העולם כולו שאלוהיו שונה מכל אל שהכירו; הוא אל של חיים ולא של מוות.

בתורותיו לאורך השנים, ה"שפת אמת" מציג תיאורים מנוגדים כדי להסביר את המוטיבציה הדתית של אברהם למעשה העקדה. בשנת תרל"ד הוא כתב כך:

ואברהם אבינו עליו השלום באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו... וכל זה קיבל עליו בשמחה.

אך כעבור שש שנים, בשנת תר"ם, הקשה השפת אמת מדוע אברהם אבינו מכונה בסיפור העקדה "יְרֵא אֱ־לֹהִים", והרי אברהם היה עובד ה' מאהבה ולא מיראה, והעובד מאהבה "נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם". ואולם, הוא מסביר, כאשר נצטווה אברהם לעקוד את בנו, הוא לא חש כך:

אכן באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק, ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא, על ידי שבאמת לא היה כן רצונו של השי"ת. ולכן היה נסיון, ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק. ולכן היה עבודתו עתה רק בבחינת 'ירא א־לקים', שלא הרהר אחריו יתברך כלום".

בדבריו משנת תרל"ד, השפת אמת ראה את מעשה העקדה כמימוש של אהבת ה' ויראתו. אך כעבור שש שנים הוא קרא את פרשת העקדה באופן אחר. בשנת תר"ם סבר השפת אמת שבמעשה העקדה אברהם מפעיל רק את מידת היראה, את ההשתעבדות הטוטלית לקב"ה שנובעת מפחד מפני הבורא. מימושו של ציווי העקדה לא יכול להגיע ממקום של אהבה, אלא מציות מוחלט מתוך יראה. ברוח זו, השפת אמת אף מסביר את הפסוק "וירא את המקום מרחוק", כביטוי לכך שמעשה העקדה מחייב את אברהם להתרחק מהקב"ה.

יצחק אומנם הורד מהמזבח, אך אין פירוש הדבר שאירוע העקדה חלף בלי להותיר רושם. לאחר העקדה אין יותר תקשורת בין הקב"ה לאברהם. קשה לדעת אם הניתוק הוא מצד הקב"ה או מצידו של אברהם. זאת ועוד, המדרש המובא ברש"י בתחילת פרשת חיי שרה מפרש ששרה אימנו נפטרה בעקבות העקדה. המחשבה שאברהם יעלה את בנם המשותף לעולה הייתה קשה מנשוא עבורה.

אנשים אינם כלים

הדת היהודית יצרה מהפכה עצומה. באמירה הברורה של המלאך, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", הקב"ה מציע לעולם דת שאינה כפופה וסוגדת למוות, אלא מבקשת לעבוד את מי שנקרא "אלוקים חיים".

במה עוסק "האל הגדול, הגיבור והנורא"? בגמילות חסדים. הוא רופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר. הבקשה החוזרת ונשנית בתפילות הימים הנוראים היא "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים". אם אתה, הקב"ה, חפץ בחיים, אנא אַפשֵר גם לנו חיים, "וכתבנו בספר החיים". בניגוד לתרבות המצרית שהציר המרכזי שלה היה המוות, היהדות בוחרת להגדיר את המת כאבי אבות הטומאה.

הרמב"ם מיטיב לבאר עיקרון זה בפרק השני של הלכות שבת, כאשר הוא מנמק את החובה לחלל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה:

ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר 'גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם'".

לצערנו, אנחנו חיים בתקופה שבה עלינו להילחם באויב שרואה ערך דתי בהקרבת אדם ובהקרבת ילדים. האויב החמאסי מקריב את ילדיו למולך. יש הטוענים שהרגישות היהודית לחיי אדם מונעת מאיתנו הישגים צבאיים מסוימים. לדעתי, הרגישות היהודית לחיי אדם היא זו שמאפשרת לנו לנצח בגאון את האויבים המרושעים הללו. הבשורה החשובה ביותר של היהדות לעולם היא שאנשים אינם כלים בידי רודנים אנושיים – דתיים או פוליטיים – אלא השתקפויות של האלוהות, משום שהם נבראו בצלם אלוקים. חיילנו נלחמים במסירות נפש על החיים ובשביל החיים, כי עם חפץ חיים אנחנו.

הרב ירמי סטביסקי הוא מחנך בתיכון הימלפרב בירושלים