הטבע מסמן לנו שיש שינוי באוויר. העצים משירים עליהם, הרוח משנה תכופות את כיוונה, והסתיו הישראלי נוכח בחלונות, בחצרות ובלבבות. נדמה לי שבפעם הראשונה אחרי יותר משנתיים אני שם לב לכך שהחצבים פורחים, שהציפורים נודדות ושהעולם לא עומד במקומו.

ימים מכוננים עוברים עלינו. לאחר שנים קשות מנשוא אנחנו קמים ומתחילים "להרשות" לעצמנו לנשום מלוא הריאות ולהתבונן אל מעבר לכאן ולעכשיו. להאמין ולדמיין עתיד טוב יותר בארץ הזאת.

כמי שמאמין שמורשתו של בן־גוריון היא צידה לדרך לעתיד, אני מבקש לקחת אתכם אחורה בזמן 72 שנים, לשנת 1953, עת מלאו לישראל הצעירה חמש שנים. בשנה זו לא פרצו מלחמות ולא נחתמו הסכמי שלום, לא היו כיבושים ולא היו נסיגות. ועדיין שנת 1953 הייתה שנה מיוחדת.

בשנה זו הבשילו כמה תהליכים שביקשו להרים את המבט קדימה ולעצב את עתידנו: ראשית, בן־גוריון יצא ל"סמינר" השני שלו (חופשה שבה התמקד בלימוד נושא מסוים, א"ד) וכתב את "צבא ומדינה", מסמך שהציב 18 עקרונות יסוד לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. בן־גוריון מציין בו כי "הדאגות הגדולות לביטחוננו" אינן רק צבאיות, ומדגיש כי "בלי עם אחיד לא יקום עם לוחם". המסמך מונה עקרונות יסוד, בהם: ביצור כלכלי של יישובים לאורך הגבולות, שילוב ותיקים וחדשים בחיי המדינה, חיזוקה של התחבורה האזרחית, המשך קיבוץ גלויות והתמקדות בנוער, בצעירים ובחיילים משוחררים. שנית, הכנסת חוקקה את חוק החינוך הממלכתי אשר ביקש לבטל את שיטת הזרמים ולעבור מחינוך מפלגתי־פוליטי לחינוך ממלכתי, מחינוך שבטי לחינוך מאוחד ומאחד. ולבסוף, בדצמבר של אותה שנה, "הזקן" התפטר מראשות הממשלה ומתפקידו כשר הביטחון ועלה לנגב, להפריח השממה ולהשתתף במעשי בראשית. כשביכו את לכתו הוא השיב: "עלו אחריי לנגב".

בנאום שנשא בכנסת בשנה זו בן־גוריון הסתכל קדימה, לעבר האופק המשותף לכולנו, ואמר כך: "אנו צופים לעתיד - באמונה. שלושה דברים חרותים בליבנו ולהם נוסיף להקדיש גם בעתיד כל כוחנו החומרי והרוחני: פיתוח, חירות ושלום. נוסיף לפתח האוצרות הטבעיים, האדמה השוממה ויכולתה האינדוסטריאלית של ארצנו. נחזק ונבצר משטרנו הדמוקרטי הבנוי על חירות האדם. ונעמוד לימין האומות שוחרות השלום ואוהבות החירות בכל מאודנו".

פיתוח, חירות ושלום. שלוש מילים גדולות ומשמעותיות שרלוונטיות היום לא פחות מאז לבניית עתידנו בארץ הזאת. שלוש מילים אשר בצוותא עם הביטחון, החינוך והנגב משרטטות לנו קו אופק שאליו חתר בן־גוריון. מאז עברנו הרבה אבל אנחנו שוב כאן, בנקודה שנדמית כהתחלה. לאיזה קו אופק אנחנו מבקשים לחתור היום? גם אז כמו היום הנקודה לא הייתה לוח חלק, רחוק מכך; גם אז כמו היום היו תמונות עתיד שונות ולא אחת יחידה, אבל כמו אז גם היום, התקווה תלויה במה שנעשה כאן יחד.

בראיון שנערך עם בן־גוריון בערוב ימיו, כשהוא בן 82 והמדינה בת 20, הוא נשאל: "האם אתה חושש למדינה שלך?" הוא השיב: "הו, אני תמיד חושש לה. תמיד. לא רק עכשיו. המדינה הזו עדיין לא קיימת. זו רק ההתחלה".

ייתכן שלאנשים שחיו בשנת 1953 היא נדמתה כעוד שנה, כסתם שנה על הלוח, אבל זו שנה שחרטה על דגלה חינוך ממלכתי מאחד, ראייה חדשה בדבר משמעות ביטחוננו הלאומי, עלייה מכוננת לנגב ואי השלמה עם המציאות. זו שנה שבה ביקש בן־גוריון שנחבר אמונה לעתיד ולבבות לעשייה. זו שנה שבה ביקש בן־גוריון שנקדיש את כל כוחנו – הרוחני והחומרי כאחד – לפיתוח, לחירות ולשלום. מי ייתן וגם השנה שרק התחילה תדמה לנו כסתם שנה בלוח, אך במבט לאחור תיחרט בדברי הימים שלנו לטובה, מאוד לטובה.

בוועידת בן־גוריון הקרובה, כפי שתוכלו לראות בעמודים שלפניכם, בחרנו לדבר גם על "כאן ועכשיו" וגם על התקווה, גם על החיים עצמם בערי הנגב ומועצותיו וגם על החזון, גם על פיתוח והתיישבות וגם על הטבע, גם על העבר וגם על העתיד שבפתח.