במהלך השבוע שחלף לאחר שפרשת הדלפת הסרטון מחקירת שדה־תימן הפכה לפרשת "פצ"רית־גייט", נדמה שברשויות אכיפת החוק כבר גיבשו את אסטרטגיית ההתמודדות עם המשבר החריף. השעירה לעזאזל שתיזרק מתחת לגלגלים היא הפרקליטה הצבאית הראשית המתפטרת, יפעת תומר־ירושלמי. המערכת כולה כבר החלה להתגייס כדי לסמן אותה כתפוח הרקוב - זו שעשתה מעשה שלא ייעשה, אך כביכול היא היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל.
ברגע שהתברר לראשי המערכת שהפצ"רית סרחה, היא הוזזה מתפקידה, ולכאורה חדלה מלהכתים את שם המערכת כולה. רשויות אכיפת החוק נותרו זכות וצחות, נקיות מכל רבב, ומאום לא דבק בהן. ביטוי מזוקק לנרטיב הזה, שלפיו עולם כמנהגו נוהג ומערכת החוק אינה חייבת דין וחשבון לאיש, היה אפשר למצוא במכתבה של עוזרת היועצת המשפטית לממשלה למנהל ועדת החוקה בכנסת. היא הודיעה שהיועצת וכלל אנשי רשויות אכיפת החוק לא יתייצבו לדיון המשותף של ועדת החוקה ושל ועדת החוץ והביטחון על הפרשייה והחקירה.
בעשותה שימוש מניפולטיבי בצורך להגן על החקירה מפני שיבוש, החליטה היועצת בהרב־מיארה על אילו שאלות קשות בדעתה להשיב ומהן השאלות שהיא מבקשת להותיר ללא מענה. "לאחרונה התקבל בידי רשויות אכיפת החוק מידע כי גורמים בכירים בפרקליטות הצבאית אחראים על פרסום בתקשורת של חומר חקירה שנאסף בפרשת שדה־תימן", נאמר במכתבה של העוזרת, עו"ד רעות גורדון־כ"ץ. "יובהר: מידע המצביע על מקור הדלף או חשד לעבירות פליליות הנובעות מכך - לא היה בידי רשויות אכיפת החוק קודם לכן".
הכי מעניין
אף שהעוזרת חתומה על המכתב, מי שעיניו בראשו מבין שהוא נכתב במשרדה של היועצת, וכל מילה בו נוסחה בקפידה על דעתה. מטרתם של שני המשפטים הללו פשוטה: להסיט את הדיון הציבורי למגרש הנוח ליועצת המשפטית לממשלה. למקד אותו בשאלה אם בהרב־מיארה ידעה בזמן אמת או לאחר מעשה שהדלפת הסרטון נעשתה בידי אנשי הפרקליטות הצבאית, בידיעתה ובשליחותה של הפצ"רית עצמה. למה נוח? משום שהיועצת משוכנעת, וסביר להניח שבצדק, כי בהיבט הצר הזה של הפרשה ידיה נקיות: יפעת תומר־ירושלמי לא ביקשה ממנה אישור מראש להדלפת חומרי חקירה וגם לא עדכנה אותה בדיעבד. את העבירה הפלילית הזאת היא עשתה בהתייעצות עם כמה מהכפופים לה, אך לא עם מי שהיא כפופה אליה ברמה המקצועית.
עוד כתבות בנושא
השאלה אם היועצת ידעה על ההדלפה בזמן אמת או בדיעבד היא רק אחת מסדרה ארוכה מאוד של שאלות שהיא חייבת להשיב עליהן. סדרה ראשונה של שאלות הממתינות למענה נוגעת להליך הבדיקה שנפתח לפני חודשים רבים בפרקליטות הצבאית, לכאורה בניסיון לעלות על עקבות המדליפים. כזכור, היועצת התחייבה בפני בג"ץ לפקח בעצמה על הבדיקה המקדימה הזו, באמצעות פרקליט בכיר מפרקליטות המדינה שהיה אמור לדווח לה ישירות. בדיעבד, כידוע, הבדיקה טויחה והפיקוח התברר כחסר כל ערך. תתכבד אפוא היועצת המשפטית לממשלה ותספר לציבור: מהן פעולות החקירה שנעשו במסגרת הבדיקה, לפי הידוע לה? האם היא קיבלה לעיונה את התוצרים של פעולות החקירה, או שהסתפקה בשורה התחתונה בטענה שהן לא העלו דבר? האם היא וידאה בדרך כלשהי שהפעולות שדווחו לה אכן נעשו?
בעדכון שהוגש מטעם היועצת לבג"ץ בחודש ספטמבר הוזכר גם ניסיון, שלא צלח, לעלות על עקבות המדליף באמצעים טכנולוגיים. מה היה טיבו של הניסיון הזה? מה הסיבה שהוא לא צלח? האפשרות שמקור ההדלפה הוא מהפרקליטות הצבאית או מהמשטרה הצבאית החוקרת הייתה ידועה לכל העוסקים בנושא. למעשה, פרקליטיהם של מגישי העתירות לבג"ץ, שדרשו לחקור את ההדלפה, העלו את האפשרות הזו במפורש. אז מדוע הניחה היועצת שמצ"ח והפרקליטות הצבאית יבדקו את עצמן ללא מורא וללא משוא פנים, הנחה שכידוע התבדתה והתבררה כרחוקה מרחק רב מהמציאות?
פריצת הדרך בפרשה הגיעה, כידוע כעת, בעקבות בדיקת פוליגרף שנערכה בשב"כ. המידע שחשפה קצינה בפרקליטות הצבאית לפני בודק הפוליגרף הונח על שולחנו של ראש השב"כ דוד זיני, והלה העביר אותו לגורמים הרלוונטיים, ובהם היועצת המשפטית לממשלה. סדרת השאלות הנוספת נוגעת לרצף האירועים שהחל מרגע שהמידע המפליל הגיע לידיעת גורמי האכיפה, ועד למעצרה של הפרקליטה הצבאית הראשית המתפטרת. בין השאר עולה השאלה: מתי בדיוק הגיע המידע המפליל לידיעת היועמ"שית? מה בדיוק נמסר לה בשלב ההוא, והאם כבר אז היה ברור שידה של הפצ"רית עצמה במעל? מדוע התבקש תחילה צו איסור פרסום בפרשה, ובהמשך, בתוך זמן קצר, הוא הוסר ביוזמת הפרקליטות הכפופה ליועצת?
דוד זיני | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
מי היה הגורם שטרח להדליף, זמן קצר לאחר הודעת הפצ"רית על צאתה לחופשה, שהיא "אינה חשודה בפלילים"? מדוע הודלפה הטענה כאשר מהראיות שנאספו עד אז כבר היה ברור שהפצ"רית מעורבת הן בהדלפה הן בסאגת הטיוח שבעקבותיה? מדוע במשך ימים ארוכים לא זומנה הפצ"רית לחקירה, ולכל הפחות למתן עדות פתוחה בפרשה? כיצד ניתן לפצ"רית במשך ימים ארוכים לפגוש כל מי שתחפוץ ולפרסם מכתבים מטעמה, ובכך לתאם גרסאות ולשבש את החקירה? מדוע לא נתפס במועד מכשיר הטלפון הסלולרי שלה, שאילו היה נתפס במועד היה יכול לשמש ראיה ולקדם את החקירה? מדוע איש מבכירי הפרקליטות הצבאית לא נעצר עד למועד "היעלמותה" של יפעת תומר־ירושלמי?
על כל השאלות הללו חייבת היועצת לתת תשובות, השאלה היא בפני מי. היועצת יכולה למסור דין וחשבון לציבור, באופן פומבי, באמצעות נבחרי הציבור, מאחר שהיא ואנשיה אינם רואים את עצמם כחשודים בדבר. אם היועצת אכן מאמינה שהיא נקיית כפיים, סירובה להופיע בישיבה המשותפת של ועדת החוקה עם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ביום רביעי השבוע הוא לכל הפחות תמוה. אם יש פרט מסוים שעדיף שלא תמסור, לדעתה, היא רשאית לשתוק ולא להשיב בנוגע אליו. מנגד, אם היועצת סבורה שמחלק מהתהיות עולה חשד לעבירות משמעת או אפילו עבירות פליליות, אכן אסור לה לתת את התשובות בפומבי אלא רק בחדרי החקירות. אלא שאם כך הוא, היועצת חייבת למשוך את ידיה מיד מכל עיסוק בפרשה. לא ייתכן שנחקר אפשרי יפקח על חקירה שקשורה לחשדות נגדו.
בכל מקרה, היועצת אינה יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו - גם לטעון שהיא אחראית לחקירה וגם למלא פיה מים כמי שאינה חייבת דין וחשבון לאיש. אם יש לקח אחד בולט שאפשר ללמוד מפרשת ההדלפה והפצ"רית, הרי הוא שגם מי שתפקידם הוא שמירה על טוהר מידות ואכיפת חוק, עשויים לחצות יום אחד את הקווים ולנהוג כאחרוני הפושעים.