א־לוהים כנראה הוריד את הכפפות בכל הנוגע לעשיית צדק. גם הפצ"רית, גם חיים לוינסון, גם ההסתדרות – הכול בשבוע אחד? למה מגיע לנו כל הטוב הזה?

הפרשה החשובה ביותר היא כמובן פרשת הבגידה של הפצ"רית בלוחמי צה"ל, בפראפראזה על יצחק רבין אני חושב שאין הרבה ישראלים שלא זוכרים איפה הם היו כשמיקו העלה את הסרטון ההוא משדה־תימן בו קרא לעם ישראל לצאת לרחובות. אני הייתי בשידור רדיו, ומיד קלטנו שמשהו רע קורה ועודדנו את מאזינינו לצאת ולהגן על החיילים. אני גם זוכר איפה הייתי כשנודע שישודר סרטון נורא שבו רואים את העבירה, אבל עזבו אותי, אתם יודעים איפה החיילים הנאשמים היו? בדיון הארכת מעצר. שמעתם נכון, בזמן שלוחמי כוח 100 נאבקו על חפותם הפצ"רית דאגה להעביר לחדשות 12 חומר "נגדם" ונגד מדינת ישראל. הייתה או לא הייתה בגידה ב־7 באוקטובר, בפרשת שדה־תימן בוודאי הייתה בגידה בלוחמים.

היושב במרומים מצטיין בחוש הומור, שהוא אחת ממעלותיו הרבות. רגע אחרי שנחשפה הפרשה שאולי תמוטט סוף־סוף את חומות הדיפ־סטייט ירדנו פתחי ואני לכנס העיתונות באילת, שהרחיק אותי מהמיקרופון ביומיים שהכי רציתי מיקרופון. אבל אתם יודעים מה, הייתה בזה גם סמליות.

הרי פתחי ואני תמיד צוחקים על זה שהתוכנית שלנו מעולה בלא לספק כותרות. מרואיין שעולה אצלנו תמיד מביא את הריאיון הכי שערורייתי בחייו דקה לפני שהוא מגיע אלינו או מיד בריאיון הבא שלו.

מסוס ועד חבית ניקל

אנחנו בכל שנה בכנס הזה באילת. אחלה אירוע: פוגשים מלא עיתונאים במלון, רבים קצת בפאנלים, אוכלים משהו, שותים משהו, ישנים קצת וחוזרים הביתה לשגרה. הפעם הייתה עוד סיבה להגעתנו לעיר שהוקמה ליד הטיילת: "פתחי וזמרי בעם" זכתה בפרס תוכנית האקטואליה של השנה.

אני זוכר הכול כאילו זה היה לפני עשר שנים. בתוכנית הראשונה הייתי בלחץ כזה שכתבתי על דפים שעתיים של תוכנית. כתבתם פעם שעתיים של דיבורים? זה מלא דפים. לא ידעתי מה זה רדיו ולא ידעתי אם אני יכול להיות טוב בזה. עוד באותו היום חשבתי לבטל הכול ולחזור לתאורה הנוחה של הפלואורוסנטים במשרד הפרסום. אבל התחלנו, ועברה שנה ועוד שנה. היינו גרועים, ואז סבירים, ואז טובים, ואז שוב גרועים, ואז טובים, וטובים יותר. ופתאום אחרי ריאיון טוב או שיחה מצחיקה התחלנו לקבל הודעות בוואטסאפ, וכשפתחי החליט יום אחד לשאול מאזינים אם הם יודעים מה זה "דרמפון" קיבלנו מלאנתלפים הודעות, והבנו שאנשים אשכרה מקשיבים לנו.

ייתכן, אולי, שאני לא אובייקטיבי ויש לי ניגוד עניינים ואני צריך לפסול את עצמי, אבל התוכנית הזאת באמת עושה משהו שלא עשו פה אף פעם. שני אנשים מאותו צד של המפה הפוליטית שיכולים להסכים מלא, להתווכח מלא, ולנהל באותה תוכנית גם ריאיון עם אורית סטרוק וגם שיחה של 14 דקות על זה שפתחי רוצה לקנות סוס; גם להתעצבן ולצרוח על זאב אלקין וגם להתקרקר מצחוק על נודניקים שמחליטים לייצר יין לבד ומטרחנים לחבר'ה את הצורה על שיטות חדשות להתססה בחביות ניקל. אמן יתסיסו אתכם בחביות ניקל.

ואם כבר לקבל פרס, אז בשבוע כזה. הרי הפרס כבר התקבל בדמותה של פרשת הפצ"רית. אני לא אומר שפתחי וזמרי בעם אחראים לחשיפת הפרשה הזאת, אבל אם לא הייתה קמה פה תקשורת ימין אמיצה ובועטת כמו שיש בגלי ישראל וברדיו דרום ובערוץ 14, מיקו לא היה חושב בכלל לצלם את עצמו זועק לעם ישראל שיבואו לשמור על החיילים של שדה־תימן.

ותודה ל־12 ול־13

אחרי עשר שנים של פתחי וזמרי בעם אני יכול להגדיר את עצמי כבר כאיש רדיו, ואני יודע שזו קלישאה של אנשי רדיו אבל אין כמו רדיו. בכל פעם שאני שם את האוזניות ושומע את השיר "השמש זורחת הציפורים מצייצות", ואז את ה"פתחי וזמרי בעםםםםםםם", אני מרגיש טוב, ממש טוב. התוכנית אולי לא משנה את העולם, אבל אנחנו מצליחים לגרום לאנשים לחייך ברחוב או להתפוצץ מצחוק בכביש גהה. עברנו 3,000 מערכות בחירות, קורונה, מלחמה נוראית ועוד אינספור אירועים - רק השבוע חווינו אירועים ששווייץ לא חוותה מיום הקמתה - ואני יודע שלא משנה מה יקרה, אני ופתחי נוציא את המאזין מהדעת עם הדעות שלנו, אבל גם עם חיוך וצחוק מתגלגל. פאנטואליה, אומרים לכם.

טקס קבלת הפרס היה סיום לכנס שכולו הפרדת כוחות. בכנסי עבר עוד היינו מסתלבטים על אנשי חדשות 12 או 13 והם עלינו, והכול ברוח טובה. הפעם היה נתק מוחלט. אפילו לא שלום, רק מבטים קרירים, בעיקר מצידם. בכל הפאנלים שאני ופתחי השתתפנו בהם לא היו אנשים של 12 ו־13. שאלתי איך קרה הפלא, וציפור קטנה לחשה לי שאין זה פלא. מישהי אפילו סיפרה שמגיש חדשות בכיר המכונה גם "המאמי הלאומי" הזדעזע מכך שזכינו בפרס "תוכנית השנה". מזל שלא הוא היה צריך להעניק לנו את הפרס אלא האיש והאגדה מנחם הורוביץ.

אני ציני וקריר ואשכנזי, אבל התרגשתי לקבל את הפרס. אני אוהב את גלי ישראל ואת רדיו דרום, ואת הבעלים צביקה שלום ויוסי סבן שהאמינו בנו כשאיש לא האמין. בנאום התודה שלי התעקשתי להודות להם, למאזינים הרבים שלנו וגם לאנשים שמגיעה להם תודה מיוחדת וישבו בקהל - אנשי הערוצים 12, 13 וגם 11, שבמשך שנים לא הצליחו למצוא אנשי תקשורת שיישאו את קולו של יותר מחצי עם. הם יצרו צמא לתקשורת חדשה, והפכו את העבודה של פתחי ושלי להרבה יותר קלה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il