באחת ההפוגות שלה מהצבא הצלחנו לגנוב יום כיף ביחד, הילדה ואני. זה התחיל בשוק הפשפשים, המשיך בסמטאות יפו העתיקה, והסתיים בלילה ברומא. ההוא של בית ליסין, לא של איטליה. לא, אני לא יוצאת מהארץ. כן, עדיין. לא, לא נשברתי גם כשחצי משפחה טיילה באוסטריה, וגם לא כשיצאו לגיחה אל נופי מונטנגרו המהפנטים. בהן צדקי, אפילו עודדתי אותם לטוס. זה לא הפריע לי לעשות להם ייסורי מצפון על שנפשו בלעדיי, אז פיציתי את עצמי במקבץ ימי כיף חד־פעמיים.

להצגה "לילה ברומא" הגענו מותשות מהאקלים התל־אביבי המיוזע ושבעות מסטייקים משובחים – זריקת עידוד לקראת הנחיתה מחדש של החיילת הפרטית שלי בחדרי אוכל צה"ליים. זאת לא הייתה ההצגה הראשונה ולא השנייה שלנו באזור, בטח לא ביקור נדיר בעיר הגדולה. כיסוי ראש ושמלה ארוכה הם אולי לא ברירת המחדל במלתחה המקומית, אבל הם גם לא מראה נדיר בצמתים המפלחים את רחוב דיזנגוף. ובכל זאת, החשש שאולי אנחנו לא ממש שייכות למקום החל לקנן כבר בשלב רכישת הכרטיסים, והתעצם ככל שמרחבי התיאטרון התמלאו בקהל מסוים מאוד. כי מה היה לנו דחוף ללכת עכשיו למחזה שבמרכזו זוג ערבי־ישראלי וזוג יהודי־ישראלי שנתקעו באותו חדר ברומא, באדיבות בעל מלון תחמן, וכמובן ישראלי לשעבר? ומה אנחנו צריכות, בעיצומה של בריחה מפוארת מהמציאות הלוחצת כאן, לפגוש אותה מחדש על במה קטנה שמעבירה את הסכסוך המקומי מתוכניות האקטואליה לתוכנייה בידורית? ובכל זאת, מדובר בקומדיה של רמי ורד, שנכתבה אחרי 7 באוקטובר, אז מה כבר יכול להיות?

לאט־לאט צצו באולם קומץ מטפחות נוספות וכיפות מזדמנות. בכל מקרה זאת הייתה ההצגה הרלוונטית היחידה באותו ערב, ולא נהיה בררנים. אלא שכיסוי ראש שמופיע בפסקה השנייה, חזקה עליו שיככב בשארית הטור. בעוד מנהל מלון תחמן אחד מושך בחוטי העלילה המשעשעת על הבמה, המושך בחוטים בעלילת־העל של קיומנו כאן סידר לנו עלילת משנה בין שורה שלוש לשורה שתיים.

היא הייתה נחמדה, האישה משורה שלוש. במבוכה קלה, בנימוס ובחביבות לא מבוטלת היא ביקשה, עוד לפני שכבו האורות, שאתיר קשרים במטפחת, כדי שתוכל לראות טוב יותר את ההצגה. לא להוריד, רק להתיר, אפילו קשר אחד, אם אפשר. עוד לפני שיצאו המילים מפיה, עוד לפני שקלטתי את החיוך הנבוך בעיני חברתה ואת הסומק בלחיי בתי, ידעתי מה היא עומדת לומר. הרי הייתי שם כבר. בשורה אחרת, בהצגה אחרת, עם בת אחרת, בתיאטרון אחר. הצגת מופת של הבימה, שבמהלכה היושבת מאחוריי לא הפסיקה למלמל לבן זוגה, עד שזה קרא לעברי בעיצומה של סצנה, בטון מצווה: "אתן יכולות להחליף מקומות ביניכן? כי עם כל הכבוד, המטפחת שלך מסתירה לה".

אז כבוד לא היה שם בהבימה, אבל החלפנו מקומות, הבת ואני. בטח שהחלפנו. בדממה. בעלבון. כי למה לא לבקש יפה? ומה זה הטון הזה והציווי? מה הקטע? ואם הייתי באה עם הבן שלי שגבוה ממני בשני ראשים, היו מבקשים ממנו, עם כל הכבוד, להוריד את הראש? אבל אנחנו באמצע סצנה על הבמה, אז לא צריך לעשות סצנה בשורות האחוריות. עדיף להתחלף בשתיקה.

את הדיון עם האיש ההוא ניהלתי ביני לבין עצמי לכל אורך ההצגה, הנסיעה הביתה, היום שלמחרת, השבוע שאחרי והחודש והשנה. ככה אני, מקלילה. מחטטת להנאתי בעלבון ההוא מפעם לפעם, עד שאני עוברת לאירוע המעיק הבא. הדיון שהתקיים אז הכיל את הסעיפים החשובים הבאים: מה הייתי צריכה לומר לאיש, איזו רמת חמיצות נדרשתי להעלות על פניי, ולאיזו טמפרטורה ראוי היה להעלות את הרשף בעיניי.

את מסקנות הדיונים מאירועי הבימה יישמתי במלואן מול הגברת החביבה והאומללה בבית ליסין. זו שדווקא כן ביקשה יפה ובחיוך, בלי ציווי ובלי שום קטע. היא אולי לא יודעת, אבל על הכתפיים שלה נח זוג תל־אביבי נרגן - אישה מקטרת בלחישות קולניות וגבר שנלחם על רווחתה של אשתו, כי עם כל הכבוד אני מסתירה לה. ועל הכתפיים של הנחמדה מבית ליסין ישבו גם צייצני הטוויטר שלגלגו על אם שכולה בגלל "הסמרטוט הזה שעל הראש שלך". וההיא שהגיבה לפוסט של דתייה בפייסבוק: "ומה עם הסמרטוט על הראש והמבט האכזרי בעיניים?". וישבו שם גם חברות המגזר שהורידו כיסוי ראש והפכו ליועצות יופי לפרימיטיביות שכמותנו, שעדיין סוחבות בד על הראש. בכל זאת, לא מדובר באיזו אופנה עילית מגוחכת מתוצרת מילאנו; כולה מנהג יהודי־הלכתי עתיק שמבאס את מעצבי השיער ואת שוחרות החופש הנשי והדידקטי.

אז התרתי את הקשר במטפחת. בטח שהתרתי, ובשתיקה. אבל בלי חיוך. בלי אדיבות או הבנה. רק בפנים חמוצות ונרגנות, לוחשת בקול רם לבתי שטוב שאח שלה, שגבוה ממני בשני ראשים, לא יושב פה. ואיך אני שונאת את העיר הזאת, ובחיים זה לא היה קורה בתיאטרון ירושלמי, ולמה באנו לפה בכלל. ואז כבה האור באולם, והתחילה חגיגת הומור על הבמה. והקהל והבת שלי התגלגלו מצחוק, והאמת היא שגם אני, לפעמים. פחות ממה שאני רגילה לצחוק בנסיבות כאלה, יותר ממה שתכננתי לצחוק בשלב הרחמים העצמיים וההשתבללות וההתמרמרות המתבקשת. הייתה אחלה הצגה.

את ההופעה הבאה ראינו במגרש הביתי בירושלים, באירוע רווי מתנחלות גלויות ראש או מכוסות באחוזים משתנים. חוק הדתיות השלובות הביא עלינו מטר חיבוקים ונשיקות במפגש עם מכרות מאינספור תחנות חיים. נחתנו על המושבים שלנו בנחת של מי שמתיישבת בכורסה החביבה עליה בסלון הפרטי. מיקום פצצה באמצע שורה, מרחק נאה מהבמה. רגע לפני כיבוי האורות התמקמו שתי נשים צחקניות בשורה לפנינו, מתנצלות ברצף של "סליחה־סליחה" בפני כל מי שהן דרכו עליה. ומרגע היפתח המופע החלה תנועת וישרים בצווארי, מנסה לתפוס זווית ראייה לבמה בין מגדל אייפל שעל ראשה של האחת למגדל פיזה המתנדנד של האחרת. נדמה לי שהייתה הופעה טובה, לא ממש ראיתי. הבת־אדם מוציאה ממיטב כספה על כרטיסים חלומיים, מפנה ערב אחרי עמל יומה, רק כדי לצפות בצמד סמרטוטים מעוצבים של שתי צחקניות, שאגב, נהנו מאוד מהמופע. עם כל הכבוד, אין לזה צורה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com