בתחילת השבוע הוחזרו אלינו מהשבי החללים החטופים, אל"מ אסף חממי, סרן עומר נאוטרה וסמ"ר עוז דניאל. כל אחד מהם הותיר אחריו שובל גדול של אור.

אסף חממי, בשנותיו הארוכות ורוויות ההצטיינות בצבא, בלט כאיש של אנשים, של חום הלב, מפקד מוביל. אדם שהתייצב ראשון לכל משימה, מפתיחת סתימות בביוב ועד הקרב המסוכן ביותר. חממי התריע מוקדם בבוקר על מלחמה, הקפיץ את כיתות הכוננות והתייצב בראש חייליו. הדרגה הגבוהה שלו לא עיכבה בעדו מלצאת לשטח ולהילחם עד כלות. עומר נאוטרה, הבחור עם החיוך והחיבה לחתולים, עלה לארץ בגפו כחייל בודד כדי לשרת את מדינת ישראל. הוא לא הסתפק בשירות החובה, שעבורו כלל לא היה חובה, אלא המשיך לקורס קצינים. הוא סיים את חייו בעת שפיקד על טנק בקרב מול מחבלים, על הגנת הארץ שאהב. עוז דניאל, לוחם שנחטף ולא ניאות להיכנע אף שסיכוייו היו קלושים, נלחם בשוביו עד הרגע האחרון. שלושתם חיו ונהרגו לאור ערכים גדולים. הם אינם כאן בגופם, אבל צוואתם תמשיך ללכת איתנו.

ממש בתוך הידיעות על חזרת החללים וההודעה על זיהויים, בין הפוסטים והכתבות על כל אחד מהם ועל הלוויותיהם, פלשו אל התודעה שלנו חדשות מיקום מקביל, עולם השחיתות והניוון המוסרי. ידיעות על הפרת אמונים, שקר ושיבוש מהלכי חקירה של מי שאמונה על המשפט והצדק של חיילי צה"ל, ועל מקומה של היועמ"שית בפרשה הזו. הידיעות האלה כאבו באוזניים. ואם לא די בכך, הגיע המידע על מעצרו של יו"ר ההסתדרות, בת זוגו, ראש עיר ועשרות בכירים בהסתדרות וברשויות המקומיות.

הפער בין הטוהר של החללים החטופים, אנשים שבתוך עמם הם יושבים, ובין הסחי של מי שעומדים בראשי הפירמידות, היה קשה לעיכול.

כן, יש דברים שהם טבע האדם, כמו שיכרון הכסף או הכוח (או שניהם), יחד עם האמונה שאני הצודק(ת) ולכן הכול מותר לי. ועדיין, שמעתי מאנשים רבים סביבי את התהייה "מה זה אומר עלינו".

אז קודם כול זה אומר שיש ניסיון לבער את השחיתות, ושחדשות שעוסקות ברע ובמכוער לא צריכות להרתיע אלא דווקא לשמח. כי המיקרופונים והמסכים הם אור השמש, ויש חברות ומדינות שבהן הגועל לעולם לא יצוף. אחר כך, וזה כבר יותר קשה, צריך לקוות שהצדק ייעשה, גם עבור הלוחמים של כוח 100, גם עבור כל מי שעבר תחת ידי הפצ"רית. ועוד יותר קשה לקוות שאכן יהיה שידוד מערכות רציני, שהבניין החדש ייראה וייעשה אחרת.

אבל כשקוראים ורואים חדשות חייבים כל הזמן לזכור שאת הכותרות תופסים מעט מאוד אנשים שעושים הרבה מאוד רעש. העשייה וההתנדבות, הוויתורים והאדיבות, שייכים למאות אלפי אנשים, אולי מיליונים, שנמצאים סביבנו כל יום וכל היום. בואו לא נתבלבל ובעיקר לא נתבאס.

שדה ראייה

התרגול לאן להסתכל ובמה להתמקד בימים של כותרות זועקות, יכול להתברר כקיומי לשלום הנפש ולסדירותה של הנשימה. ביום חמישי שעבר השכמנו קום (רבע לשש, כבוד!), לבשנו את החולצות שהדפסנו, ארזנו את הסנדוויצ'ים המושקעים, את השוקו והקפה הקר ונסענו ללטרון, לטקס מסע כומתה של הבן השריונר. הטקס, כך הודיעו לנו יום לפני, יקוצר בשל "הפגנת המיליון" של הציבור החרדי. המשטרה חסמה את ציר לטרון־גינות סחרוב החל מהשעה 11 בבוקר. אין אבסורד גדול יותר מכיווץ טקס מסע כומתה של 500 לוחמי שריון חדשים למען הפגנה נגד הגיוס.

היה זה בוקר ללא הצצה בטלפונים. היינו עסוקים, והשמש העזה לא אפשרה שום דבר מעבר לצילום. לא ראיתי ולא קראתי חדשות, לא עקבתי אחרי ההפגנה המכאיבה והמנותקת ההיא. מעבר לכל ההסברים המלומדים מה מעכב ומה יביא לגיוס החרדים (ואני מכירה את כל הסייגים), בלתי נתפס בעיניי שמגזר שלם בכלל לא באירוע הביטחוני של המדינה, ומנגד כל כך הרבה אנשים לוקחים בו חלק כפול ומשולש. זה היה מאתגר אבל החלטתי להסתכל רק ישר, על ההחלטה הערכית של הבן שלי להתגייס לקרבי ועל ההחלטה שלנו לתמוך בו. להביט על רחבת הטקס, על השריונרים החדשים שנכונים להילחם, להכניע את האויב ולתת את מיטב שנותיהם בקרב, בגריז ובאבק. הם הצודקים, הם הטוב, ואת הווליום הזה צריך להגביר. גם כשחזרנו הביתה, החלטתי לא להסתכל על תמונות וידיעות מההפגנה. יש מגירות שעדיין אני לא פותח, שר אביתר בנאי, ולי יש חדשות שאני מעדיפה להשאיר סגורות. לשנות את המצב אני הרי לא יכולה, והן לא מוסיפות בי אור, אז בשביל מה.

גבולות

עינב צנגאוקר תקבל תואר דוקטור לשם כבוד כי היא ניהלה "מאבק חסר פשרות, אמיץ ומעורר השראה", כך מסרה אוניברסיטת תל־אביב לפני כמה ימים. אני לא רוצה להתייחס לעינב ספציפית וגם לא לאוניברסיטה, אלא להחזיר את הכדור אלינו, אל החברה, אל הגבולות שאנחנו צריכים להציב ליחידים בתוכנו גם בשעת משבר.

כן, גם אני לא כתבתי דבר על הנושא בתקופה שבה החטופים החיים היו בשבי. אולי זו הייתה טעות. הרי גם אני התכווצתי לפעמים בכאב מול המחזות שראיתי או המילים ששמעתי, אבל בכל פעם אמרתי לעצמי אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ובכן, צריך להודות ביושר שהעולם שלנו מלא בצרות ובהתמודדויות. ילד פגוע מאוד, מחלה חשוכת מרפא, שכול אחד או יותר, אלימות במשפחה, מה לא. מצד אחד נדרשת רגישות ואמפתיה כלפי המתמודדים, ואדם לעולם לא יגיע למקומו של חברו, אבל זה לא אומר שלמתמודד מותר הכול. הקושי והכאב אינם מתירים ואסור להם שיתירו התפרצות, קללות או אלימות.

הפרוגרס מחלק את העולם לחלשים וחזקים, כשהחלש תמיד צודק בלי תלות במעשיו, והטייטל מאפשר לו לחצות הרבה גבולות אתיים וחוקיים. ככה מתפרקות חברות. אסור שזה יקרה לנו. גבולות הלגיטימציה להתבטאות צריכים להיות מכילים, אבל עד גבול מסוים. אין אדם שמותר לו הכול.

Ofralax@gmail.com