שלום חברים אהובים, אתם יודעים שאני משתדל בטורים האישיים שלי כאן בעיתון לכתוב את האמת, כשטוב לי בלב אני כותב שטוב לי, וכשלא טוב לי, כשהחיים סוגרים עליי, כשהמחנק עולה לי לגרון, גם אז אני משתדל לכתוב את הדברים בכנות גמורה. אז הנה האמת. לפני שבוע וחצי הגעתי לארצות הברית, לסיבוב הרצאות באנגלית, על ספר הגיבורים שכתבנו במלחמה. באמריקה קוראים לזה "בוק טור". אני כאן עם אוריה מבורך האהובה. ומאחר שהאמריקאים מסודרים מאוד, את סיבוב ההרצאות הזה שאנחנו עושים כאן סגרנו כבר לפני יותר מארבעה חודשים! בארץ אנשים מתקשרים אליי כדי לשאול אותי אם אני פנוי להרצאה בתחילת השבוע הבא. אבל באמריקה הכול הרבה יותר מוקפד ומאורגן.

ובמילים אחרות, הנסיעה הזאת לא נפלה עליי בהפתעה. כבר ארבעה חודשים שאני מתכונן אליה, ושמח לקראתה. אני אוהב את אמריקה, ואני אוהב לטייל בעולם, ואני אוהב לפגוש אנשים, ואני אוהב לישון בלילה בלי לקום לרוני הקטנה. ובחודשיים האחרונים אפילו לקחתי לא מעט שיעורים פרטיים באנגלית, כדי לשפר את הביטחון העצמי שלי, כי זה דבר מטורף מבחינתי, לעמוד מול קהל ולדבר באנגלית. בקיצור, התרגשתי מאוד לקראת המסע הזה. חיכיתי לו בציפייה גדולה.

כשהגעתי לשדה התעופה בניו יורק, נכנסתי לתור הארוך של ביקורת הדרכונים, וחיכיתי בו בסבלנות, במשך יותר משעה. היה איזה אירוע בשדה התעופה, איזו תקלה אולי. ובכל אולמות הנוסעים נשמעה אזעקה מחרידה. ממש רעש מחריש אוזניים. משהו איום ונורא. האנשים שהיו איתי בתור הניחו את הידיים על האוזניים כדי לא לסבול. וגם אני, שמתי אוזניות, והפעלתי מוזיקה. לא יכולתי לשאת את הצפירות החורקות בשדה התעופה. כשהמזוודה שלי הגיעה גיליתי שהיא נדפקה. משהו במנגנון של הגלגלים שלה נהרס. היא בקושי נגררת, וכשהיא כבר נגררת, היא משמיעה מין רעש מעיק ומוזר. כשהגעתי לדירה הקטנה שלי בניו יורק, ראיתי שהטלפון שלי מרוקן את הסוללה שלו במהירות. אין לי טענות כלפיו, הוא עשה את שלו, הוא כבר זקן ועייף וחלש. ובכל זאת. הרגע הגעתי לחו"ל. מה הסיפור שלו לקרוס לי בידיים, דווקא עכשיו.

וניו יורק אהובתי הייתה מלוכלכת ומלחיצה ומוזנחת. הרבה חברים טובים אמרו לי שהעיר הזו, שאני כל כך אוהב, השתנתה מאוד. מאז הקורונה, משהו מהקסם שלה אבד. זה קורה לפעמים לערים גדולות, שמשהו ברוח הפנימית שלהן מתעוות. אני מרגיש את זה על תל אביב מדי פעם. וגם בשעות הראשונות שלי בניו יורק הרגשתי מין אווירה כזאת, מעיקה ומלחיצה ומשונה. בסדר, יש טיולים שמתחילים ככה. זה לא סימן לכלום. זה לא אומר כלום. עוד מעט ההרצאות יתחילו, וניכנס לקצב. ככה חשבתי, ככה האמנתי, ואז הגיע העצב הנורא.

קודם כול התגעגעתי לילדים שלי. כבר אחרי יומיים בניו יורק הרגשתי שאני לא מסוגל לשאת את הגעגועים. ועכשיו צפויים לי שלושה שבועות שלמים בארצות הברית. מי המטורף שתכנן את הטיול הזה, ריבונו של עולם. המטורף הזה הוא אני! מה חשבתי לעצמי. וכל ההרצאות שלנו, כך מתברר, היו בקהילות יהודיות מרוחקות ממרכז העיר. שעתיים נסיעה לפעמים. ובנסיעות הארוכות האלה הייתי מביט בחלון, בעצים העצובים, בהקשר אחר, במצב נפשי אחר, הנסיעות האלה היו ממלאות אותי בשמחה ובאהבה. אבל בלב שלי הלמו פעימות של עצב וגעגועים.

והקהילות היהודיות שפגשנו היו מדהימות. פשוט מדהימות. ובכל זאת, למרות המפגשים האנושיים המדהימים, גם שם, בבתי הכנסת ובמרכזים היהודיים – גם שם העצבות עטפה אותי. עשיתי מה שצריך. דיברתי על הספר. חתמתי על ספרים. אבל הלב שלי היה מרוקן. והעיניים שלי היו מלאות בדמעות. אין לי מושג מאיפה בא העצב הזה. הלוואי שהייתי מבין.

וזהו. זה מה שעובר עליי עכשיו. אני משתדל לכתוב את האמת כאן בעיתון. והאמת היא, שהמסע הזה, שכל כך חיכיתי לו וציפיתי לו והתרגשתי לקראתו – הפך למסע של עצב וגעגועים. אני מותש ומבולבל ועצוב. אמריקה לא מעניינת אותי. ניו יורק מתישה אותי. ההרצאות שלי, שכל כך רציתי להעביר, משאירות אותי מרוקן ועצוב. החיים הם לא תוכנית כבקשתך. האדם מתכנן תוכניות, ואלוהים מביט בו וחושב לעצמו, למה הוא כל כך עצוב.

אז זאת האמת, זה מצבי. אני משתדל לקבל את העצב הזה באהבה ובשלום. אולי זה החורף שמביא איתו איזו צינה של קדרות. אולי זו המלחמה, שקצת נגמרה לנו פתאום. ועכשיו מה. מי אני. מה אני רוצה מעצמי בכלל. גם ככה אני בתקופה לא משהו בחיים שלי. אולי זה לא היה הזמן הנכון לצאת למסעות. אבל זהו, אני כבר כאן. זה הסיפור שלי עכשיו. אני מתפלל שהאנרגיה הקשה שיושבת לי על הלב תעבור ותחלוף. אני מתפלל שאני אצליח לצאת מזה. אבל גם אם אני לא אצליח לצאת מזה – דיס איז איט. זה מה שהלב שלי מעניק לי עכשיו. זה הסיפור. אלה החיים.