בבזל עצרתי את חגיגת הג'ובים במוסדות הלאומיים

כך השתכנע הרצל לעצור את חגיגת הג'ובים המיותרים במוסדות הלאומיים

תוכן השמע עדיין בהכנה...

הרצל על המרפסת בבזל | לע"מ

הרצל על המרפסת בבזל | צילום: לע"מ

28 באוגוסט 1897. בנימין זאב הרצל מתהלך ברחובותיה הנעימים של בזל בשעת אחר הצהריים, אחוז בשרעפים ונרגש לקראת האירוע הגדול של חייו. אחרי אלפיים שנות - מחר זה קורה: הקונגרס הציוני הראשון ייפתח, והכול בזכותו. בעודו חוזר שוב ושוב על נאומו ועושה את חשבון הצירים שכבר הגיעו ושעוד עתידים להגיע העירה עד מחר, הוא לא שם לב לדמות שעקבה אחריו – איש ממוצע קומה בחולצה קצרה ועליה המילה "נייק" באנגלית, במכנסיים מוזרים שכתובה עליהם לאורך המילה "אדידס", וכפכפי גומי כעורים. כשהרצל נכנס בלי משים לסמטה צדדית ניצל האיש את הרגע, נכנס אחריו לסמטה וחסם את דרכו. הרצל כמעט נתקל באיש, ועצר מבוהל מעט.

"וואלה, אשכרה פגשתי את הרצל", מלמל האיש בעברית צחה שהדהימה את חוזה המדינה.

"שלום עליך, נייק", אמר הרצל בחגיגיות. "אתה דובר את שפת הקודש, כמה נפלא! מי אתה, מדוע אתה לבוש כה מוזר, ומתי בדיוק החלה המודה של הדפסת שמות פרטיים על חולצות?".

הכי מעניין

"תקשיב, הרצל, אין לי הרבה זמן", אמר האיש בנימה של חוסר סבלנות. "לא קוראים לי נייק אלא מוטי. אני גר במדינת ישראל. שכן שלי המציא מכונת זמן וביקש ממני לנסות אותה. אז הנה אני כאן. באתי מ־2025. אם אתה רוצה להיות מדויק יותר – 29 באוקטובר 2025".

הרצל הביט באיש בספקנות. "נו באמת, נייק, אתה רוצה שאאמין לפנטזיה הזו? במטותא ממך, יש לי קונגרס ציוני ראשון על הראש. אל תבלבל את מוחי בהבלים".

"הרצל", הגיב האיש מיד, "אתה רוצה להקים מדינה ליהודים, יש פנטזיה גדולה מזו? הרי אם תרצה, אין זו...".

"אגדה", מלמל הרצל את סיום המשפט. כעת תשומת ליבו המלאה הייתה נתונה לאיש בכפכפים.

"בקיצור תקשיב לי, הרצל. המדינה שלנו סבבה בסך הכול, חגגנו כבר 77 שנים של עצמאות, יש בעיות ומלחמות עם הערבים אבל עזוב את זה כרגע. בחייאת, בטל את התוכניות שלך להקמת ההסתדרות הציונית העולמית".

לקח להרצל כמה דקות לעכל את כל מה ששמע מנייק, כלומר ממוטי. "חזיז ורעם. מדינה עצמאית ביהודה, בדיוק כמו שתכננתי ורציתי. זה כל כך מרגש. תגיד, הקמתם בית מקדש כמו שאני מתכנן לכתוב בספר החדש שלי?".

"המממ, לא ממש. כלומר, יהודים עולים להר הבית, אבל ב־2025 בית המקדש נחשב לרעיון של הזויים. מצטער. אבל בוא נחזור לנושא. ההסתדרות הציונית. תשמע, בדיוק היום – כלומר ביום שממנו חזרתי בזמן כדי לדבר איתך - כל החדשות במדינה מדברות על הבלגן בהסתדרות הציונית וכל המוסדות סביבה. אתה יכול לעצור את זה".

"איזה בלגן?", תמה הרצל. "בטח מחלוקות אידיאולוגיות כמו שיש לנו עכשיו. אתה יודע למשל שחובבי ציון הפרחחים דוגלים בעלייה והתיישבות מיידיות בארץ ישראל, בעוד אני חושב שחייבים קודם להשיג ערבויות בינלאומיות לפעולות כאלה?".

"כן, אולי, זכור לי משהו משיעורי היסטוריה. אבל לא, הרצל, ממש לא מחלוקות אידיאולוגיות. העניין הוא ג'ובים".

"ג'ובים", חזר הרצל. "מעניין, תמשיך".

"אתה לא מבין איזה עצבים", המשיך נייק־מוטי, מעודד מכך שהצליח לתקשר לא רע עם חוזה מדינת היהודים. "הם רוצים עכשיו למנות את הבן של ראש הממשלה לחבר הנהלה בהסתדרות הציונית העולמית, מה שאומר שתהיה לו כמעט משכורת של שר בממשלה וכל התנאים הנלווים".

"מה אתה שח", אמר הרצל, "הלוואי שהבן שלי היה מוכן לעבוד בציונות. אבל תגיד, מה בעצם רע בכך שהבן של ראש הממשלה יעשה את העבודה הציונית החשובה הזו?".

"הרצל, הבן הזה גר במיאמי כבר כמעט שנתיים וחצי. אבל זה לא רק הבן של ראש הממשלה. כל התפקידים במוסדות שאתה עומד להקים בקונגרס הציוני הראשון, משמשים כבור ללא תחתית של ג'ובים לפוליטיקאים, מכל המפלגות והזרמים. הנה, לפני כמה שנים, ראש האופוזיציה דהיום מינה את גיסתו לדירקטוריון קרן קיימת לישראל. בן זוגה של שרה מהשמאל מונה אז ליו"ר מרכז הרצל, שקרוי על שמך, אם לא הבנת".

בעיניו של הרצל נראתה אכזבה ברורה. "מה, רק מרכז? מה זה בכלל מרכז?".

"אל תדאג", השיב נייק, "יש גם עיר שנקראת הרצליה, עשו שטרות כסף עם הציור שלך, עשרה שקלים נדמה לי".

"טוב", התרצה הרצל.

"יופי. אבל תשמע מה הדבר שהכי מעצבן אותי בכל הסיפור של הג'ובים בהסתדרות".

"נו, אתה ממש בשוונג, נייק. ספר".

"שתי המפלגות החרדיות בכנסת, שמעודדות השתמטות מהצבא היהודי ועושות הכול כדי שהציבור שלהן לא ייקח חלק בבניין העם בארצו, גם הן ממנות בעלי תפקידים מטעמן למוסדות שהקמת. הבן של מי שמנהל את המפלגה הזו מונה כבר לפני חמש שנים לראש מחלקה בהסתדרות הציונית. אחיו של המנהל מיועד עכשיו להתמנות ליו"ר עמית של קק"ל. אצל החרדים האשכנזים, הבן של יו"ר המפלגה שימש כיועץ לאחד מבעלי התפקידים בקק"ל".

"האמת, נשמע לא טוב", הודה הרצל. "אבל תגיד לי, אם כבר חזרת בזמן, למה לשנות את זה ולא דברים קצת יותר חשובים. נניח, לעצור איזו מלחמה?".

מוטי גירד בראשו. "חשבתי על זה, כמובן. החבר שלי שהמציא את מכונת הזמן אמר שאסור בשום פנים ואופן להזיז דברים שישנו את ההיסטוריה. זה עלול להחריב את העולם או משהו. אבל החבר'ה האלה בהסתדרות הציונית? גם אם תעלים את כולם עד האחרון שבהם, כלום לא ישתנה במדינה. זה ג'ובים נטו אני אומר לך".

הרצל אחז בכתפיו של מוטי ואמר לו: "שכנעת אותי, נייק. חייבים לעצור את זה".

מוטי, עם חיוך גדול על שפתיו, אמר להרצל תודה, נקש שלוש פעמים בעקב כפכפו הימני, מלמל "אין כמו בבית", ונגוז.

באותו הלילה הגה הרצל לראשונה את תוכנית אוגנדה.

ח' בחשון ה׳תשפ"ו30.10.2025 | 16:55

עודכן ב 

אריאל שנבל

פרשן לענייני ארה"ב, כתב מגזין בכיר ובעל טור אישי במקור ראשון. בין השאר, מסקר מקרוב את המערכת הפוליטית האמריקנית מאז 2010