הפגנת הענק החרדית ביום חמישי הביאה את ההתנגשות בין העולם החרדי למפעל הציוני, שימיה כימי הציונות, לשיא חדש. במובן עמוק אחד, היא מזכירה את העימות הישראלי-פלסטיני. מאחורי העמדות הפוליטיות בשני העימותים האלה מסתתרת התנגשות יסודית בין שני אתוסים מנוגדים, והעמדה החרדית אפילו קרובה במהותה לעמדה הפלסטינית. זה לא אומר שהעימות אינו פתיר במישור המעשי, אבל לשם כך יש צורך בוויתור שאינו רק מעשי, אלא גם ויתור על האתוס.
באתוס הפלסטיני המקורי, לפני שהיו מי שעשו בו פשרות מסוימות, היהודים אינם עם אלא דת, ולכן אינם זכאים כלל למדינת לאום. ואפילו אם אפשר לראות בהם לאום, מדינתו לא אמורה לבוא על חשבון הפלסטינים. ככל שהאתוס הפלסטיני דבק ברעיון של "פלסטין מן הים לנהר", בהכרח תתקיים מלחמת חורמה, לחיים או למוות, בינו ובין כל ציוני, אפילו זה המוכן להסתפק בגבולות המצומצמים ביותר. זה כמובן נכון גם ביחס לכל יהודי הדבק באתוס של "ארץ ישראל מהים לנהר", שלא לדבר על "מן הנהר לנהר" (בין הנילוס והפרת).
גם האתוס החרדי והאתוס הציוני הם קוטביים. בתפיסה החרדית היהודים הם דת בלבד. גם כשהם מדברים על עם ישראל, הרי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". בתפיסה הציונית, לעומת זאת, היהודים הם קודם כול לאום. ללאום הזה יש גם זהות דתית מובחנת, אבל הלגיטימציה הדתית לשיתוף פעולה עם מחללי שבת ושאר עבירות הלכתיות לא יכולה להתקיים בלי ההנחה שהפן הלאומי, ברית הגורל, קודם לפן הדתי.
הכי מעניין
מתוך התפיסה הממוקדת באתוס הדתי תקפו החרדים בחריפות את הציונות מראשיתה, ועשו כל מאמץ שלא תצליח במפעלה. רק בחולשתם הנוראה, בעקבות השואה, הסכימו לשתף איתה פעולה. היום, כשהתעצמו מחדש (בעיקר בזכות הציונות), הם חוזרים לתפיסתם המקורית. מחויבותם היא לדת בלבד, ואין להם אחריות לקיום הלאומי – לא בפן הביטחוני ולא בפן הכלכלי. למעשה, מחויבותם העיקרית של החרדים היא לשימור אורחות חייהם אפילו יותר מאשר לשמירת ההלכה. משום כך הפרו בימי הקורונה את הוראות הבטיחות כדי לקיים לא רק את מערכת החינוך שלהם, אלא גם את הטישים של האדמו"רים – אף שזוהי עבירה הלכתית חמורה. לא במקרה, החרדים גם לא הגישו מעולם הצעות פשרה משלהם לפתרון שאלת הגיוס. מבחינתם, אין זו הבעיה שלהם. מי שהחליט להקים מדינה ולא התייעץ איתם על כך - שישבור את הראש בעצמו. הרב יצחק יוסף, לשעבר הרב הראשי לישראל, אפילו פסק שמותר לתלמידי חכמים להעלים מיסים, שהרי לפי התלמוד הם ממילא פטורים ממיסים.
לציונות לא יכולה להיות שום פשרה עם ההשקפה הזאת, במיוחד כששיעור החרדים באוכלוסייה הולך וגדל. ודוק: ברמה האידיאולוגית, לגיטימי בהחלט לדבוק בהשקפה שהדת והתורה הם העיקר. אבל מי שבוחר לחיות במדינת לאום יהודית לא יכול להתנער מאחריות מעשית לקיומה. או שהאוכלוסיה החרדית תקבל על עצמה את עול האחריות הביטחונית והכלכלית, או שמדינת ישראל חלילה תיחרב. אגב, אם חלילה תיחרב, החרדים יצטערו כמובן – איפה עוד יוכלו לקבל הטבות כאלה – אבל הם גם יהיו הראשונים להתנער מהאבל ולהמשיך, כדרכם של יהודים לאורך הגלות, ליעד הבא.
לאור זאת צריך לומר שגם הרעיון להתנות את הזכות להשתתף בבחירות בהיענות לחובת הגיוס אינו מופרך. אני מבין לגמרי את הרתיעה האינסטינקטיבית שיש לכל דמוקרט מצעד שכזה, אבל הגיע הזמן לחשוב לעומק על מושג האזרחות (להבדיל מתושבות). אזרחות, בעיניי, פירושה חברות במועדון ששמו מדינה. האם שמעתם פעם על חבר מועדון שאינו מוכן לשלם את מיסי המועדון, ובכל זאת יוכל להשתתף בבחירת מנהלי המועדון? בישראל, מה לעשות, מיסי המועדון אינם רק כספיים, אלא גם שירות בצבא, או שירות לאומי מקביל.
זמן קצר לפני מותו אמר מפקד חיל האוויר המנוח בני פלד: "אני רוצה לצלצל בפעמון גדול ולומר: לא הקמנו מדינה, אלא שטעטל עם צבא". מדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא ההכרה שיש פער מובנה ורחב בין החיים כמיעוט בגולה ובין חיים של אחריות ריבונית. אם החרדים לא יקבלו על עצמם שותפות באחריות לקיומה של המדינה, גם הצבא, ובעקבותיו גם השטעטל כולו, לא יוכלו להתקיים.