בספרי ההיסטוריה יישמר מקום של אי כבוד לתקשורת הישראלית. במלחמה האכזרית ואולי החשובה בתולדות ישראל היא החזיקה יומיים.

אפרגן להם: ביומיים הראשונים הם אשכרה היו איתנו. הבינו שצריך ללכת עד הסוף, דחפו קדימה, רצו לראות את האויב מובס וכנוע. אבל אז עברו יומיים והם חזרו לעצמם. כמעט בכל צומת במלחמה הם פנו לפנייה הלא נכונה. קמפיין החטופים המופקר שעודד את חמאס והשאיר את החטופים יותר זמן במנהרות. קמפיין ההרעבה השקרי שהם הדהדו בחפץ לב. פברוק פרשת שדה תימן שהפכה את החיילים שלנו לאנסים על לא אונס בכפם. לאורך כל הדרך כמעט הם דרשו לעצור, להיכנע, לוותר.

הקמפיין שחגג השבוע בערוצים היה בזוי ועלוב יותר מכול, לא כי הוא פוגע בפוליטיקאי, זה בקטנה, אלא כי הוא נושק למחוזות ההכחשה. הקמפיין הוא כמובן "הרביצו לחטופים בגלל איתמר בן־גביר". וכאן יש להבדיל בין דברי החטופים עצמם (כמו בר קופרשטיין, שסיפר שזה מה שאמרו לו מחבלי חמאס שהחזיקו בו) ובין התקשורת שעטה על הדברים כמוצאת שלל רב והפכה אותם לכותרות ראשיות ולדיון שכולו מציאת סיבות לכך שחמאס הרביץ לחטופים.

הכחשת שנאה

אני מדמיין מנהרה, ובה יושב חטוף יהודי ושלושה שומרים. הם מדברים קצת על הבית, משחקים טאקי, ואחר כך כל אחד פורש קצת לספרים ולפלייסטיישן. בצהריים מתיישבים כולם לארוחת שווארמה מפנקת. ואז, בערב, מדליקים שם במנהרה המאובזרת רדיו ושומעים את בן־גביר מתראיין אצל ירון וילנסקי בגלי צה"ל. הם חולים שם על גלי צה"ל, לך תבין.

רגע אחרי הריאיון האווירה אחרת. ובלשון הטאקי: שינוי כיוון. האוכל נלקח, הספרים נבעטים, ושלושת החוטפים התמימים, שבסך הכל ניסו להעביר עוד יום שקט עם חטוף, נאלצים בעל כורחם ממש לחבוט בו. הכול בגלל בן־גביר.

כשמחבלי חמאס שחטו, טבחו ואנסו גברים, זקנים, טף ונשים בעוטף עזה, לא זכור לי שהם צעקו את הסיבה לכך, מלבד "אללה אכבר" ו"איטבח אל יהוד". אז נכון שהם אמרו לחטופים שזה בגלל בן־גביר, אבל כשהתקשורת הישראלית מהדהדת את זה היא לא מהדהדת את מה שהחטופים אמרו, אלא את מה שחמאס אמר להם. עכשיו תשאלו את עצמכם מה האינטרס של חמאסניק מטונף להגיד לחטוף שהוא מרביץ לו בגלל בן־גביר.

חמאס בכלל לא ידע שהוא כזה. ארגון זכויות האדם הזה גילה השבוע שבתקשורת הישראלית יש המון אנשים שמתעקשים להגיד לו שהוא לא רע כמו שהוא נראה. אתה לא ארגון טרור מטונף, אמרו לו כאן. בכלל לא רצית לעשות את מה שעשית. אבל הוא הכריח אותך, הבן־גביר.

וזה לא שבן־גביר לא אומר שטויות לפעמים. הוא אומר, ברוך השם. אבל יש פער די גדול בין התבטאויות לא מוצלחות ובין האשמת קורבן וזיכוי ארגון טרור. מעניין אם גם ב־1942 עיתונאים יהודים טענו שהקרמטוריום באושוויץ עבד מהר יותר בגלל הלוואות בריבית קצוצה. כשאתה נותן סיבה לשנאה תהומית אתה מכחיש את קיומה; מי שמאשים את בן־גביר בהכאת החטופים בידי המחבלים מכחיש את השנאה של חמאס.

נסלי נגד ג'ודי

והם תמיד כאלה, אנשי התקשורת שלנו. תמיד. חזרתי השבוע לדיווחים הראשונים של ניר דבורי בבוקר 7 באוקטובר, וגם שם חמאס היה בכלל ארגון קטן ותמים, חובב גבינות ויין, שרצה להעביר עוד יום שקט, אבל הסוכה של צבי סוכות בחווארה מנעה זאת ממנו. בזמן שתושבים נטבחו בעוטף עזה, בערוץ 12 הסבירו שזה בגלל היהודי עם הפאות. בסוף כל טבח שעושה ערבי יושב יהודי עם נרגילה.

צפיתי בריאיון של אמו של בר קופרשטיין, ג'ולי, שהיא אישה מדהימה בפני עצמה. המראיינים והמראיינות ניסו לחלץ ממנה את האשמת בן־גביר, והיא בשלה, הסבירה בנועם שזה לא הכיוון. מבטי האכזבה שתלו בה המראיינים היו קשים. תני לנו משהו, בבקשה! תני לנו את בן־גביר ועשינו את היומית. אבל ג'ולי יודעת להבחין בין טוב לרע. גם אם זה מאכזב את נסלי ברדה.

אם זה לא היה נטו מתוך עמדה פוליטית עוד הייתי יכול להבין את הנרטיב הזה. קשה לחיות עם העובדה שממש לידנו חיה קבוצת אנשים שהמשקה האהוב עליה הוא דם יהודים. קל יותר לחיות עם סיבות רציונליות כמו בן־גביר. אבל זה לא מגיע מהקושי הזה. זה מגיע ממקום אפל הרבה יותר. התקשורת שלא היססה לפרסם סרטון מפוברק שזייף אונס באסירים פלסטינים, ומי יודע מה זה עשה לחטופים שלנו במנהרות, מקוננת עכשיו שבן־גביר לא התבייש לעשות את המוות למחבלים בכלא.

בסוכות לפני 7 באוקטובר ביקש רונן בר מבן־גביר שלא יעלה להר הבית כי זה עלול להתסיס את השטח. בן־גביר לא עלה, אבל השטח די הותסס. אז לכל מי שאומר שבן גביר היה יכול לעשות את המוות למחבלים בשקט, התשובה היא: אנחנו כבר לא במחוזות של "שקט ייענה בשקט". כל פלסטיני צריך לדעת שאם הוא עוסק בטרור ונתפס - הוא יסבול. זה לא היה אמור להיות קמפיין של בן־גביר אלא של מדינת ישראל. אבל התקשורת חגגה עליו כ"שר הפיתות".

מדברים הרבה על הקונספציה והקשר שלה ל־7 באוקטובר. גם להסתיר את העובדה שחיי האסירים הביטחוניים בישראל הפכו לגיהינום זאת קונספציה. קונספציה של שקט.