נראה שאין ישראלי אחד שהאמין להכרזה החגיגית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על פרוץ השלום במזרח התיכון. מאז ההצהרה ההיא, שניתנה במהלך ביקורו הקצר בארץ לפני שבועיים וחצי בלבד, חווינו רצף של הפרות ידועות מראש - מעיכוב השבת החללים החטופים ועד למכת האש הקטלנית שגבתה את חייו של לוחם מילואים השבוע. ערב ההכרזה על חתן פרס נובל לשלום, הבחירה במונח "הסכם שלום" והופעותיו הרבות עד הגזמה בנאום הנשיא האמריקני בכנסת לא היו מקריות אבל גם לא משכנעות. מדינה שלפני שנתיים בדיוק חוותה טבח חסר תקדים לא שוכחת עם מי יש לה עסק. כן, גם כשהיא צוהלת בחדוות השבים ממלתעות חמאס ועוזריהם.

נכון, יש מי שגם אחרי חשיפת פני האויב העזתי, על מבצעי הטבח ומהלליו, עוד אוחזים בדעה שהשלום עומד לפתחנו ותלוי רק בנו. אם רק נסכים, אם רק ניסוג, אם רק נכיל, אם רק נחתום. אולם רוב מכריע של הישראלים, מימין ומשמאל, לא מוכן להמר על קיומה של המדינה ועל חיי אזרחיה בהרפתקאות שגובלות בניסויים בבני אדם. גם בקרב מי שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות, רבים רואים בו פתרון עתידי, שיכול להתקיים אולי במציאות אזורית אחרת, ובשום אופן לא בעתיד הנראה לעין. בימין נוטים לזלזל בדקויות הללו, אולם מדובר בשינוי תודעה ממשי. האמון בהסכמים עם מבקשי נפשנו קרס ב־7 באוקטובר, ושיקומו רחוק מאוד.

זה לא אומר שאין חפים מפשע בעזה ואין שוחרי נורמליזציה עם ישראל, אבל קשה להתעלם מהמחסור החמור במיוחד בחסידי אומות עולם בגזרת ארץ זו. לתושבי עזה שמורה אומנם טענת ההגנה שחרדת חמאס לא אפשרה מתן מחסה לחטופים ישראלים, אולם התקדים האירופי מלמד שחרדה מפני משטרים מפלצתיים לא מנעה מחסידים אמיתיים לקחת את הסיכון ולהציל חיי אדם. כידוע, היו לא מעט ששילמו בחייהם על הסתרת יהודים בתקופת צוררי המאה הקודמת.

השבוע הובהר כי גם בעל "הסכם השלום" לא נפל מהכיסא נוכח הפרת הסכם הפסקת האש מצד חמאס, ואף תמך גלויות בתגובה ישראלית ברצועה. גם הנשיא טראמפ יודע עם מי יש לנו עסק. בכפר הגלובלי, שהמידע בו נגיש ופתוח לכול, אנחנו יכולים לראות מי הם אנשי המופת שבוחרת כל חברה. במקומות מסוימים גיבורי התרבות הם שחקני ספורט או קולנוע, ובתרבויות אחרות האורים והתומים הם אנשי הגות וספר. יש שגדלים על דמותם של בעלי חסד, ויש שמתפארים במנהיגי השלום, בגאוני המתמטיקה והמדע, או בזוכי פרסים מתחום הכלכלה ומדעי הרוח. ויש מי שהגיבורים שלו הם אלה שרצחו, או ניסו לרצוח, כמה שיותר יהודים. הם אלה שכיכרות ורחובות נקראים על שמם, הם אלה שתמונותיהם מונפות ברחבי העיר, הם המודלים לחיקוי של דור העתיד. כך מייצרים את הרגע הבלתי נתפס שבו מחבל ארור מתקשר להוריו בידיעה שהוא מסב להם גאווה גדולה, ומבשר שרצח בשתי ידיו עשרה אזרחים יהודים.

המאבק הפנים־ישראלי העצוב שלנו, שעדיין מבקש למצוא פתרון לשנאת האויב כלפינו, מתנגש פעם אחר פעם במציאות הקודרת של התפיסה הפלסטינית, שלא רואה בקיומה של ישראל חלק מתמונת הסיום של הסכסוך. גם כשהראש היהודי מבין, האינטליגנציה הרגשית שלו לא מסוגלת להכיל את העובדה שהמוטיבציה של הקיצוניות האסלאמית היא רצח מתנגדיה לשם הרצח. זו מוטיבציה שאין דרך לשחד – לא דרך מדינה, לא דרך טריטוריה ולא דרך כספים או שחרור אסירים.

השבוע כמו תמיד, מחיר הדמים שמשלם האויב גדול בהרבה ממה שהוא מחשיב כהצלחה של פעולות הטרור שלו, ובכל זאת הוא נחוש להמשיך בדרכו, מהלל את מחוסליו ומשדרג אותם לדרגת שאהיד. אם אפשר היה לעצור את השטניות הטרוריסטית שלו בעזרת הקמת מדינה פלסטינית, הייתה קמה מדינה כזאת כבר לפני שנים רבות. אם לא בתוכנית החלוקה אז באוסלו; אם לא באוסלו אז בעידן ממשלות אהוד ברק ואהוד אולמרט. אולם כל הצעה נדיבה כזו נענתה בגלי טרור, שעניינם אחד: רצח יהודים וחיסול הישות הציונית – מנהר עד ים.

מנגד, אם איבוד טריטוריה היה עוצר את שוחרי הג'יהאד, הטרור היה אמור להיפסק עם קום המדינה. אולם העולם הערבי שהתגייס, לכאורה, לטובת תושבי פלסטינה הערבים, הביא פעם אחר פעם להגדלת שטחה של מדינת ישראל דווקא. זה לא עצר את הניסיון לחסל אותה ב־48' ולא ב־67' וגם לא ב־73'. האויב שלנו מוכן לאבד חיים ואדמה, להתעלל ולהרעיב את האזרחים שלו, ואף לחיות מתחת לפני הקרקע, ולו מתוך תקווה שיוכל לחסל אותנו.

אין תשובה לשאלה מה יעצור את הטבח הבא, למעט היערכות לקראתו, שכן אין בקשיש קונבנציונלי או אחר שימנע מהאויב לנסות לבצע אותו. זה לא אומר שצריך לוותר על שליטה ישראלית מיטבית בשטח. הרי לא צריך להיות משיחי ואפילו לא אמוני כדי להבין שבמקום שבו ייחרש התלם האחרון שם יעבור הגבול, צהוב ככל שיהיה. היכולת המודיעינית והרחקת האויב תלויות בשליטה הזו.

המבוי הסתום שמציבה אידאולוגיית הג'יהאד על שולחן הדיונים התיאורטי לא אומר שישראל צריכה להשלים עם המצב. הוא רק מזכיר לנו שהאויב תמיד־תמיד ירצה להכות בנו, ובכל פעם ישאף להתעלות על מתקפת הטרור שקדמה לתכנון הנוכחי שלו. האיום לא מחכה לנו רק מצד משוחררי העסקאות, אלא מצד כל מי שראה בטבח פיגוע השראה, כל מי שגדל ומגדל ילדים לאור דמותם של סינואר ודומיו.

מול קונספציית 6 באוקטובר, ראוי שניזהר מקונספציית 8 באוקטובר: כפי שאין אופציה קרובה לשלום עכשיו, אין גם היתכנות להכרעה עכשיו. כל הכרעה באשר היא תהיה לעולם הכרעה זמנית. גם כשחמאס־עזה יחוסל, משטרי אויב אחרים, זהים לו או חמורים ממנו, כבר יתכננו את השלב הבא במאבק הדמים שלהם. ישראל צריכה להיות דרוכה ומוכנה – בלי אשליות, ובלי ממלאי מקום בינלאומיים או טכנולוגיים, עד אחרית הימים או עד שיוחלפו שמות הכיכרות בערים הערביות בשמות של ענקי מדע ורוח. מה שיבוא קודם.