השבוע ימלאו 30 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. תאריך עגול לאירוע רב־משמעות בהיסטוריה היהודית והישראלית שלנו, והתחושה היא שכאילו כלום. האירוע הזה נדחק לשולי התודעה וכמעט לא מדובר. לפעמים נדמה לי שמלבד משפחת רבין, זוכרים את הרצח שלושה סוגי אנשים. אלה ששייכים למחנה המצומצם שקידם את הסכמי אוסלו ונשאר נאמן להם, אלה שמקווים עדיין לעשות הון פוליטי מהרצח, ואלה כמוני, שהיו בהלם מהרצח ואף התאבלו עליו, עד שהבינו שהם מואשמים בו בעצמם. והרי זה היה צריך להיות לגמרי אחרת.

באופן קצת בלתי צפוי הייתי בכיכר בזמן הרצח. הגעתי לשם עם מי שהיה אז חבר שלי, והיום בעלי. היינו גם אז ימניים להפליא, אבל רצינו להרגיש את הצד השני של עם ישראל. הגענו לכיכר באיחור, כי כל האוטובוסים היו תפוסים להסעת המפגינים. פספסנו את העצרת עצמה, אבל היינו שם ברגעי הרצח. ראינו קבוצה של שוטרי מג"ב רצה לכיוון משמרת אנשי הימין שעמדה באזור. כשניסינו לברר מה קרה, מישהו צעק "ימני ירה בשמאלני".

הפרטים התבררו לאט. בהתחלה הבנו ש"השמאלני" שירו בו (גם לזה התקשינו להאמין) הוא ראש הממשלה, ושהוא פצוע. אחר כך הבנו שמת מפצעיו. ההלם היה גדול. הצער, היגון, חוסר ההבנה איך הגענו לזה במדינת ישראל המתחדשת. התנגדנו מאוד להסכמי אוסלו המסוכנים, אבל לא עלה בדעתנו שמישהו ירצח את ראש הממשלה. התאבלנו. יצאנו אל הכנסת כדי לעבור על פני הארון. אבל כבר בהלוויה, ששודרה בשידור חי, הבנו שאנחנו לא מורשים להיות חלק ממעגל האבלים, שזה לא אירוע של כל עם ישראל. כבר אז הובהר לנו היטב שיש אשמים ברצח ויש קורבנות שלו, ושהחלוקה היא מגזרית. בתקשורת, ברחוב, באוטובוס לאוניברסיטת בר־אילן, הבנתי מהשיח ומהמבטים היוקדים שאני בצד האשם.

הנרטיב הזה ליווה את ימי הזיכרון לרבין ואת היצירות שנעשו סביבו במשך שנים ארוכות. מלבד ההאשמה השקרית והקטגורית של מגזרים שלמים, מלבד הגברת הפילוג והשנאה והניסיון התמידי לעשות הון פוליטי על גב הרצח הנוראי הזה, התחושה היא של פספוס גדול. יום רצח רבין היה אמור להיות יום של אבל ושל שיח, של חשבון נפש משותף ושל שרטוט גבולות הדמוקרטיה, אבל באמת.

מי שיביט בכנות בהיסטוריה שלנו ייזכר בסזון, באלטלנה, בהפגנות נגד השילומים מגרמניה, ובימינו אנו – רדיפת פוליטיקאים וילדיהם, חסימות כבישים והצתת פחים. האלימות מגיעה מכיוונים שונים בפוליטיקה הישראלית. יום רצח רבין היה צריך להיות יום שבו הכול נעצר, וכולם, בלי הבדל פוזיציה, דעה או מפלגה, היו מדברים על הנושא. אבל זה אינו אופיו של היום, ויש כאלה שאינם מורשים לבוא בשעריו, לכן הוא לא מותיר חותם אמיתי בשיח ובתרבות. גם השנה יום רצח רבין ימלא כמה כותרות, מקסימום יתפוס מקום בלוח המשדרים ליום־יומיים, ואז ירד מסדר היום שלנו בלי להותיר עקבות.

לא מסכימים להחמיץ

לפני כחצי שנה התארח השחקן רמי הויברגר בתוכנית "אינטימי" אצל רפי רשף. זה היה ריאיון חשוף, של אדם שמתמודד עם מחלת הסרטן. ארבעה חודשים אחר כך הויברגר הלך לעולמו בגיל 61. הויברגר, שגילם את דמותו של יגאל עמיר במערכון המפורסם של החמישייה הקאמרית, סיפר לרשף שהאמין בדרכו של רבין ואף התגייס לקמפיין מפלגת העבודה בבחירות שאחרי הרצח. הוא שיתף שהתחושה אחרי הרצח הייתה של "דיבוק", שחייבים להמשיך את הדרך, וזו תחושה שליוותה אותו במשך שנים.

אבל במלאות עשור לרצח, המשיך הויברגר, קרה לו משהו כשהוא הגיע לעצרת הזיכרון השנתית. "ירד גשם, עצרתי את הקטנוע והתקרבתי. היו שם קצת יותר אנשים מבדרך כלל... התקרבתי לגדרות הביטחון והסתכלתי מסביב ואז ראיתי שהקהל מאוד מאופיין. הוא היה מונוכרומטי. הוא היה אשכנזי, מההתיישבות הוותיקה עם שיער לבן מעוצב, עם כל מיני קריאות כמו 'שפרה תפסתי לך מקום', ולא היה שם כל עם ישראל, לא היה שם גם חלקו. למדורת השבט הזאת לא הסכימו לצרף עוד אנשים, כי זה היה שלנו. כמו שעכשיו חלק מהמחנה שלנו אומרים גנבו לנו את המדינה, ואין מסמך כזה שהמדינה הייתה שלנו. והבנתי שיש בעיה, יש בעיה... וחייבים מה שנקרא, כמו במדורה לזוז אחורה, ואז נוצרים עוד מקומות. ואם לא נושיב פה עוד אנשים, ניעלם".

המונולוג הזה מבטא הבנה שהרצח המטלטל הפך לנחלת פלח קטן באוכלוסייה, וסביבו נבנתה מדורת שבט מצומצמת שמספרת לעצמה צ'יזבטים, מחליטה מי בפנים ומי בחוץ, ולא מאפשרת לעצמה לגדול ולהתגוון ולהאמין שיש עוד אנשים ששווה להכיר אותם, ללמוד מהם ובעיקר לדעת שהם חלק מהמדינה הזאת.

השנה, אחרי הפסקה של כמה שנים, בעקבות המלחמה ושיפוצים בכיכר, שוב מתארגנת עצרת מרכזית. שמחתי כששמעתי שהעצרת הזו קוראת לאחדות. בכל זאת אנחנו אחרי מלחמה שפרצה בעיצומו של סכסוך קשה בתוך החברה הישראלית. חווינו ואנחנו עדיין חווים ערבות הדדית חזקה, ומנגד הסתה חמורה כלפי אנשי ציבור והפגנות אלימות. על במת העצרת הזאת היו אמורים לעמוד, בעיקר אחרי שלושים שנה, אנשים מכל קצות הקשת הציבורית (והלא פוליטית) ולדבר עלינו, על היחד שהתגלה במלחמה הזאת, על השיח שצריך להתקיים בחברה ועל תקווה משותפת. להגיד שהופתעתי מכך ששוב זו תהיה עצרת פוליטית עם מנהיגי האופוזיציה בלבד? אל תגזימו. רק התאכזבתי מעט. שלושים שנה ושוב מפספסים.

אבל יש גם מי שלא מסכים להחמיץ את השעה. וגם בנושא הזה, המבט הוא לעבר הדור הצעיר. תנועות הנוער, שכבר שנים רבות מקיימות מעגלי שיח סביב יום השנה לרצח רבין, במסגרת "האסיפה הישראלית", יקיימו ביום רביעי הקרוב עצרת בהר הרצל. העצרת הזאת משתפת מעגלים רחבים בחברה הישראלית וכולם מוזמנים, לא רק נוער. היא תתייחס לקרעים בעם, למלחמה שהייתה, ובעיקר לאחריות ולדרך ניהול המחלוקות בינינו. אני לא בטוחה שאסכים עם כל מילה שתיאמר שם, אבל היי, זה בדיוק הקטע. לא להסכים, אבל להיות. לעצרת הזאת קוראים "קמים יחד". וזו קריאה שאני חותמת עליה.

Ofralax@gmail.com