קמפיין שורפי הפחים חשף את צביעותם הבוטה של נעמה לזימי וחבריה

לחברת הכנסת נעמה לזימי ממפלגת העבודה יש חשבון טוויטר מבעבע. כמעט כל שעה קלה – ציוץ. אבל מרוב ציוצים היא לא שמה לב לסתירה ערכית מובהקת בין שניים מהם, שצייצה ביום שני. בציוץ הראשון הוקיעה לזימי אלימות פוליטית ימנית: "הטרור היהודי הוא סכנה לביטחון המדינה ולמוסר הבסיסי שלנו כחברה. כל מפלגה שלא מכריזה על מיגור הטרור הזה כמטרה ברורה, שותפה של הקיצוניים הללו בשטחים ובפוליטיקה". בציוץ השני הביעה חרדה לגורלם של פורעי חוק מסוג אחר: "(אני) נמצאת עכשיו מחוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדיון על המשך מעצרם של המפגינים למען השבת החטופים. היום זה הם, מחר זה אנחנו. ישוחררו עצורי הפחים".

כידוע, ארבעת עצורי הפחים אינם נערי פרחים. כולם בני העשור השישי או השביעי לחייהם, מבוגרים בדור וחצי לפחות מכנופיות הנוער שמתפרעות בגב ההר ומהוות צרה צרורה גם למפעל ההתנחלויות. כשחברת כנסת נכבדה פורסת עליהם חסות פרלמנטרית, וכמעט בנשימה אחת מוקיעה את פורעי יו"ש, היא במקרה הטוב חסרת מודעות עצמית באופן קיצוני, ובמקרה הרע – צבועה.

אבל זו לא רק לזימי. הקמפיין הפוליטי והתקשורתי למען שחרורם של ארבעת לוחמי האש היה מיצג צביעות בוטה במיוחד. הוא כלל הפגנות בהשתתפות יאיר גולן, עצומות, השתלחויות בפרקליט המדינה, לחצים על נשיא המדינה וליווי אוהד של מערכת "הארץ". מלח הארץ, נכתב עליהם בעיתון. כתבה נרחבת נשאה כותרת דמויית המלצה להענקת פרס ישראל על מפעל חיים: "הם הקדישו את חייהם למדינה. הם כלואים יותר מחודש כי הציתו פחים למען החטופים". לא קשה לדמיין את תגובת הארץ לו מקור ראשון היה מתייחס באופן דומה לעצורי ימין שהשתוללו בחווארה, ומסביר לזכותם שהם הציתו מכוניות של פלסטינים למען רעיון ההתנחלות.

את ארבעת יקירי הארץ אכן היה צריך לשחרר בערבות עד למשפטם. קצין המבחן קבע שבעתיד הנראה לעין לא נשקפת מהם סכנה נוספת, וזהו השיקול המכריע בהחלטות על שחרור חשודים לאחר תום חקירתם. אך בניגוד לרושם שנוצר השבוע, בית המשפט לא יישר קו עם הקמפיין של לזימי והארץ. הוא לא הקל ראש בעבירות המיוחסות להם. פרוטוקול הדיון שהתקיים בפני השופט המחוזי מרדכי בורשטיין שופך אור על מזימות הארבעה ועל ההתארגנות המדוקדקת שלהם לביצוע הפשע. בין השאר מצוטטת בו הודעה שהחשוד המרכזי, מרק פויגל, שלח לשותפיו ביום ההצתה: "בוקר טוב מבצע יקר... בקבוקים... הרבה רוטב (דלק) בלי חשש...". וגם: "כל מי שבידיו בקבוקים של 1־1.5 ליטר חשוב שיביא היום לתדריך". פויגל, שבת זוגו זכתה ביום שלישי לריאיון אוהד בגל"ץ, המליץ לחבריו להצטייד בשפם ובזקן מלאכותיים כדי לחמוק מסכנת זיהוי ומעצר, ואז שיגר הודעה נוספת: "בסוף הבסטיליה הזו תיפול".

הפלת הבסטיליה אינה המקבילה ההיסטורית של המחאה למען שחרור החטופים. היא הייתה מעשה מהפכני עקוב מדם. מי שמציתים פחי אשפה בלב שכונה מאוכלסת לא רוצים לשחרר חטופים, הם רוצים לייצר אווירה של מרד כללי אלים. ואומנם, שניים מבין הארבעה היו פעילים מאוד גם במאבק הנמרץ נגד הרפורמה המשפטית, שכזכור גבל אף הוא תכופות בצפצוף על חוקים. השופט הדגיש שהם "לא הסתפקו בפעולת מחאה גרידא", וכי "תכננו בתחכום את העבירות". הוא ציין שלא טרחו להביט לאחור כדי לוודא שהאש שהציתו לא מתפשטת מעבר לפחים, כפי שאכן קרה בפועל. הוא גם הזכיר – אולי תוך רמיזה לרצח בני משפחת דוואבשה בדומא – שעבירת הצתה "ראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות". חיפשתי את המילים הללו בדיווחים העיתונאיים על שחרור החשודים בהצתה, ולא מצאתי. רובם השתלבו באווירה שתיארה את הארבעה כקדושים מעונים. ערב יום השנה השלושים לרצח רבין הונפו על כפיים בריוני המחנה שלא מפסיק לטעון כי האלימות היא מונופול היסטורי של מחנה אחר.