תשמעו סיפור, לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון מאיש נפלא שאני אוהב, ששמו עודד וולקשטיין, ועודד סיפר לי שהמכון לתרגום ספרות עברית פותח השנה דוכן גדול ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, הוא סיפר לי שיוצאת משלחת קטנה של שמונה סופרים וסופרות מישראל, והוא הזמין אותי להיות חלק מהמשלחת הזאת. ואני התרגשתי נורא. לקח לי הרבה מאוד שנים להצליח לקרוא לעצמי "סופר". זאת מילה כל כך גדולה ומכובדת וכבדה. הסופרים הגדולים שלנו מלווים את דרכי חיינו. הם אנשים דגולים ורגישים. מה לי ולהם. מה לי ולזה. רק בספר החמישי או השישי שהוצאתי, הסכמתי לקרוא לעצמי, בפני עצמי "סופר". ומפה לשם אני במשלחת הישראלית לאירוע הספרות הגדול בעולם. מי היה מאמין. מי היה מאמין.

בשבועות שקדמו לטיסה הייתי בטוח שאני נכנס לגוב של שנאת ישראל. כל כך שונאים אותנו עכשיו. כל כך מתעבים אותנו. אין נער ונערה בעולם שלא נחשפו בטיקטוק ל"ג'נוסייד" שלנו בעזה. אז לחשוב מה יקרה לנו שם! במעוז הליברליות העולמית. בטח כולם יזרקו עלינו עגבניות, א־לוהים. ואני עוד מגיע עם הספר שלנו על המלחמה. ואני עוד מביא איתי את ידין גלמן כדי שיחלוק עם הקהל ביריד את סיפור הגבורה שלו. איזה פחד ריבונו של עולם. לא פלא שלמשלחת הקטנה שלנו הצטרפו שני מאבטחים חסונים. ופרנקפורט, שמעתי שהיא עיר אפורה וקרה ועצובה ומבאסת. והסופרים שבאים איתי במשלחת. אני לא מכיר אותם בכלל. מה יהיה, איך נסתדר אחד עם השני. איך יעברו עלינו הימים. וכל זה קורה בזמן שהגופות של החטופים חוזרות הביתה. כל לילה חמאס משחרר עוד שני חטופים. ובבוקר אנחנו מגלים מי הם ובוכים. בקיצור פחדתי מהנסיעה הזאת. פחדתי מאנטישמיות, מפוליטיקה נשכנית, מדינמיקות חברתיות, ובעיקר פחדתי מעצמי.

אבל לעיתים המציאות יותר רכה מהחרדות של אלו שמדמיינים אותה. ארבעת הימים שלנו בפרנקפורט היו ימים של חמלה ושל חסד. המשלחת הישראלית התגלתה כחבורה מופלאה של אנשים. הסופרים והסופרות שפגשתי היו אנשים מצחיקים ורגישים וחכמים. היה לי כיף איתם. ומדי פעם, כשהיה לי קצת זמן פנוי בדוכן שלנו ביריד, פתחתי את אחד הספרים שלהם, והתחלתי לקרוא בו. והתרגשתי כל כך מהספרים שלהם. והתרגשתי שאני איתם באותה משלחת. ושאנחנו כותבים סיפורים יפים באותן המילים.

וגם ביריד עצמו, כל מי שדיבר איתנו וכל מי שפגש אותנו וכל מי שראיין אותנו היה מקסים. אף אחד לא צעק עלינו פרי פלסטיין. ואף אחד לא קילל אותנו. ואף אחד לא היה נגדנו, אנשים פשוט רצו לשמוע עלינו ועל הספרים שלנו. זה היה מדהים. מה שכן, אחת מהסופרות במשלחת הסתובבה ביריד מדי פעם עם דגל פלסטין על החולצה שלה. סופרת ישראלית! שהגיעה ליריד בכספי הממשלה! וואי וואי זה עצבן אותי כל כך. מה יש לך את! אבל אמא שלי האהובה שלי לימדה אותי כשהייתי ילד שהדבר הכי טוב לעשות עם אנשים שמעצבנים אותי, זה להתעלם מהם. ובאמת התעלמתי מהפרובוקציה הזאת שלה. והמשכתי הלאה בחיים.

והאירוע שעשינו סביב הספר שלנו היה גם הוא מוצלח. הגיעו אליו הרבה אנשים. והאנגלית שלי הייתה סבבה בסך הכול. ובסוף האירוע הרבה אנשים ניגשו אלינו לדבר איתנו על הספר שלנו, ועל שבעה באוקטובר, ועל הנחמה שהגיבורים הללו מעניקים. ופרנקפורט הייתה נהדרת! אל תיתנו לאף אחד ללכלך על פרנקפורט. האוויר היה קר ונקי. והשמיים היו בהירים. והמסעדות היו טעימות. והכבישים היו שוקקים. והמוזיאון ששמו שטדל היה פשוט מדהים. ראיתי שם יצירה אחת יפה. ציור של שאגאל אהוב ליבי. הוא צייר שם רב יהודי. ובציור שלו היה אפשר להרגיש את העליבות היהודית, ואת האהבה הגדולה של שאגאל לאיש הזקן הזה עם הפאות. אייי איי אייי.

ובאחד הימים הלכנו לטיול ביער, מדרום לפרנקפורט. הלכתי עם ידין ועם ערן בר גיל, שהוא סופר מדהים, ובן אדם מדהים. לא הכרתי אותו בכלל, אבל עכשיו אני מכיר. פשוט צעדנו בשבילים היפים, על עלי שלכת שנשרו. וראינו פטריות בכל מיני גדלים וסוגים וצבעים. והגענו לאגם יפהפה. ובדיוק כשהגענו לאגם, השמש יצאה לה פתאום החוצה. והמים באגם היו נקיים וצלולים. והשמיים והעצים השתקפו בהם. והיינו שם שלושתנו לבד. אנחנו והטבע המזהיר. וביחד הרגשנו לרגע אחד שהחיים ראויים וטובים ונפלאים.

כך חלפו להם בנועם ימי היריד. את הטור הזה אני כותב במטוס. אני לא טס בחזרה לישראל, אני טס עכשיו לארצות הברית, לשלושה שבועות של הרצאות, בקהילות יהודיות בחוף המזרחי. ביחד עם אוריה מבורך היקרה לליבי. אני מתרגש לפגוש את האנשים הללו, שגורלי כרוך בגורלם. אני מתרגש לחשוף בפניהם את הסיפורים שאספנו בתחילת המלחמה. אני מתקשה לדמיין, איך אצליח להיות שלושה שבועות רחוק מהילדים. אבל זה מה שקורה עכשיו. זה הסיפור. זה המסע. אלה החיים. אמא תראי, אני סופר עברי. הייתי ביריד ספרים גדול, ועכשיו אני נוסע ל"בוק טור" בארצות הברית. והלב שלי פתוח. ואני מתגעגע הביתה. ואני מתרגש לקראת המסע הזה. לקראת הסיפורים היפים שהוא יביא איתו. איזה חיים.