קשה עדיין להעריך את מידת המימוש של תוכנית טראמפ לעזה, אך ברור שנוצר באזור הקשר אסטרטגי חדש. חמאס, המוכר בכישורי ההסתגלות לשינויים, לא יזנח את דרך ה"התנגדות". כפי שנהג בעבר, ינסה גם עתה להעתיק את מאמצי הטרור לזירות אחרות – לסוריה, ללבנון ובעיקר ליהודה ושומרון.

בפיקוד המרכז ובשב"כ מכירים היטב את פוטנציאל האיומים באזור. ובכל זאת, אף שצורות הטרור אולי לא עומדות להשתנות, ההקשר החדש עלול להעניק להן ממדי משמעות והשפעה חדשים.

מגמת השינוי מתכנסת בעיקרה לשני מוקדים מעצבים. הראשון הוא התמיכה הרחבה באו"ם בהכרה במדינה פלסטינית. השני הוא מעורבות בינלאומית בהתארגנות מדינות האזור ובהנהגה אמריקנית להובלת הסידור השלטוני לשיקום עזה. לשני המוקדים האלה השפעה מהותית גם על היגיון הפעולה המתגבש של הרשות הפלסטינית ושל חמאס ביהודה ושומרון.

להנהגת הרש"פ, ובעיקר לאבו־מאזן, ברורה החובה להציג לקהילה הבינלאומית מצג חיובי של נכונות לקבלת התנאים להקמת מדינה פלסטינית, ובהם הסתייגות מדרך הטרור, שינויים במערכת החינוך והכרה במדינת ישראל בגבולות 1967. הצהרה ברוח זו ניתנה מיד לאחר פרסום תוכנית טראמפ.

לרשות, המופקדת על מנגנוני הביטחון, יש עניין להוכיח כי היא גורם מייצב שפניו לשלום כחלק מ"פתרון שתי המדינות". תרחיש "היפוך קנים" של הכוחות החמושים ברשות הפלסטינית - פעולה התקפית נגד ישראלים - לא מתאים לציפיות אבו־מאזן. הוא מבין היטב שתרחיש כזה ישרת את מאמצי ישראל לחסום את הקמתה של מדינה פלסטינית.

אלא שדווקא השיקול הזה מעניק לחמאס הזדמנות לפעולה במרחבי יו"ש בהיגיון חדש. למרות היריבות בין חמאס לרשות, נוצרה ביניהם מערכת זיקות משלימה. בציבור הפלסטיני ובתודעת מדינות האזור מאמינים כי הישג הצבתה של הבעיה הפלסטינית בקדמת הבמה הבינלאומית הוא תוצאה ישירה של המלחמה שיזם חמאס. מעבר לכך, חמאס נוכח בכל מפגשי המשא ומתן על עתיד עזה, באופן שמקבע את ההכרה בו כישות שבכל הסדר עתידי אין להתעלם ממנה.

במצב הזה, באופן לא מוצהר, דרך המאבק המזוין של חמאס קיבלה הכרה. זה הרקע לדברי מוסא אבו־מרזוק, חבר הלשכה המדינית בחמאס חו"ל: "ההתנגדות המזוינת היא זכות לגיטימית של העם הפלסטיני". בתנאים אלה, מאמץ מוגבר לטרור ביו"ש עלול לחולל בזירה הבינלאומית קריאה להגנה על היציבות של הרשות הפלסטינית, ולבסס עילה להרחבת הנוכחות הבינלאומית של כוחות אזוריים לא רק בעזה אלא גם ביו"ש.

כשיאסר ערפאת החליט לפתוח באינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, הוא ציפה שמתוך ההתקוממות החמושה המשולבת באלפי אזרחים, כוחות צה"ל ייאלצו לפגוע באזרחים פלסטינים - מה שיזמין התערבות כוחות בינלאומיים. המעורבות של נאט"ו במלחמה בקוסובו בשנת 1999 כנראה נתנה לערפאת את ההשראה לחילול מגמה דומה באזורי יו"ש ועזה.

ראש הממשלה ושר הביטחון דאז אהוד ברק הבין את האיום, והנחה את צה"ל במפורש לפעול בצורה שתמנע התערבות בינלאומית. עברו מאז 25 שנים, וכעת כוחות רב־לאומיים נכנסו לפעולה בעזה. מרגע שטורקים, מצרים ואחרים יתחילו לפעול ברצועה, יהיו מי שיפעלו להעבירם לפעול גם במרחבי יו"ש.

תחת מגמה בינלאומית לכפיית הקמתה של מדינה פלסטינית, ההתמודדות של כוחות הביטחון מול איומי הטרור ביו"ש מחייבת התאמה למערכת האילוצים הנובעת מכך. בהקשר הזה, מדינת ישראל בפעילותה ביו"ש נקלעה למערכת מתחים שמחייבת בירור ותפיסת פעולה יצירתית ומחושבת.

לנוכח איום טרור מתגבר בהכוונת חמאס, על מערכת הביטחון לשכלל את מאמציה לסיכול טרור ולהגנה על אזרחי ישראל. אולם במבט האסטרטגי ממשלת ישראל מחויבת בגיבוש תפיסה כוללת מותאמת לאיום העיקרי הטמון במגמה הבינלאומית להקמת מדינה פלסטינית. זהו איום קיומי על מדינת ישראל, וסכנתו לא פחותה מהגרעין האיראני. נדרשת תוכנית לסיכולו. יש לכך השלכות בכל הממדים - המדיני, הביטחוני וההתיישבותי.