עיזבונם התיעודי של יוצאי האצ"ל והלח"י מכיל ספר זיכרונות מאת העיתונאי הלוחם יוסף ויניצקי: "מאתים חמישים ואחד, משבי לשבות". לא, ויניצקי ז"ל לא ניבא את אירועי חטיפתם של 251 ישראלים ועובדים זרים באוקטובר 2023. במקרה, זה היה גם מניין הצעירים היהודים ששלטון המנדט הבריטי הגלה מהארץ לאפריקה באוקטובר 1944, שוב אוקטובר. הם נלקחו מכאן בלי משפט, למעשה נחטפו. שניים מהם נרצחו בסודן על ידי שוביהם. רובם שבו ארצה רק אחרי הקמת המדינה, ובהם יצחק שמיר, מאיר שמגר, שמואל תמיר ועוד שועי ארץ לעתיד.  

"מאתיים חמישים ואחד" הייתה גם כותרת בעיתון אופוזיציוני שהתפרסמה במלאת "שנתיים לחרפת הגירוש" (המשקיף, 20.10.44). כותב המאמר שמתחתיה התנבא כי "יישאר לדראון עולם קשר השתיקה שנהגה העיתונות העברית" בפרשה, עיתונות השמאל. אלא שקשר השתיקה דאז דווקא השתלם. 251 חטופי אוקטובר 44' נשכחו כמעט. נשכחו גם כ־1,400 גברים מארץ ישראל שהתנדבו לסייע לצבא הבריטי במלחמותיו בגרמנים, נפלו בשבי והוחזקו בו כארבע שנים, בכללם השרים לעתיד יוסף אלמוגי ויצחק בן אהרן, הרב אריה בינה ואביו של שמעון פרס. אוטוביוגרפיה חובבנית של בן משפחה רחוק ריעננה את ידיעותיי בנושא. אביו, הלל סגל, שגדל בשכונת מקור חיים בירושלים, מת בשבי אחרי שנתיים וחצי. רק במאה ה־21 נמצא קברו בגרמניה.

תופעה של שבי המוני ממושך, מתברר, אינה חדשה בארץ. במאה שעברה התהלכו פה כ־1,700 משפחות מוטרפות מדאגה רבת שנים ליקיריהן השבויים. שבויי מלחמות תש"ח חזרו הביתה בתוך חודשים אחדים, אבל תשעה חיילים ואזרח אחד, שנפלו בשבי במלחמת ההתשה בתעלה, חזרו רק אחרי שלוש־ארבע שנים, וגם הם נשכחו בינתיים. סביר להניח שבמאה הבאה נזכור טוב יותר את פרשת החטופים מהמלחמה האחרונה, אך אז גם נוכל לשפוט ביושר את ההנחות האקסיומטיות המוסריות שלה ולהעריך מחדש את פועלם של השחקנים המרכזיים: ממשלת ישראל, עיתונאי ישראל ובני המשפחות.

לא בטוח שמסקנות ההיסטוריונים יעלו, למשל, בקנה אחד עם הציוץ המסכם של כרמלה מנשה מרשת ב' לפני שבוע: "עינב (צנגאוקר), את מלכה, את סמל של המאבק שייכנס להיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל". הדור הבא יתפלא מן הסתם לגלות ש"המאבק" המדובר והמפואר התנהל נגד ממשלת ישראל, לא נגד חמאס. 

תעתועי מצפון

ישעיהו ליבוביץ' המנוח אמר פעם שמצפונו של אדם עלול להתברר כיצר הרע שלו. זו אינה השערה ליבוביצ'יאנית מקורית, אבל הפרופסור הירושלמי הזועף ניסח אותה בבהירות ובתמצית. העיסוק התקשורתי האינסופי, הכפייתי, בסוגיית החטופים היה הדגמה מיטבית של הצורך להיזהר מפני נקיפות מצפון שגויות.

חלילה, דאגה לחטופים אינה גילוי של יצר הרע או של מצפון משובש. כל עוד לא נמהלים בה שיקולים פוליטיים היא התגלמות היצר הטוב. עם ישראל כולו היה אמור לדאוג להם יומם וליל, להשתתף בכאבם של בני משפחותיהם, להתפלל לשובם הביתה, ובמידת האפשר לפעול לשחרורם. היצר הרע היה נעוץ באמונה שעיסוק פומבי מוגבר בסוגיה הוא מצווה גדולה.

רוב העובדים העיתונאיים בתקשורת הממוסדת האמינו בטעות כי מוטלת עליהם חובה מצפונית להזכיר את החטופים שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. היצר הרע שהתחזה ליצר הטוב גרם להם לפתוח את מהדורות החדשות במניין הימים של המלחמה ושל המוחזקים בשבי. עורכי המהדורות והמגישים ידעו שלא מדובר במידע חדשותי אלא בניג'וס תועמלני, אך מצפונם אמר להם שלמען שלום החטופים כך ראוי לעשות. כאנשי מקצוע הם הבינו שראיונות חוזרים ונשנים עם קרובי החטופים אינם תורמים תובנות חדשות למאזינים ולצופים, אולם דחף מצפוני בלתי נשלט הניע אותם לראיין שוב ושוב את אותם קרובים, ששפכו את מררתם על הממשלה, ולשרת בכך בעקיפין את החוטפים המרושעים.

הרי ברור שזה מה שחמאס רצה ב־7 באוקטובר, כשאנשיו פשטו על עוטף עזה, חטפו אזרחים, שבו חיילים והעמיסו על טויוטות אפילו גופות: שהתקשורת הישראלית תרד לחייהם של מנהיגי ישראל בסוגיית החטופים; שבכל מהדורת חדשות ותוכנית אקטואליה ידובר בהם; שאתגר שחרורם ייחשב למטרת המלחמה מספר אחת, עוד לפני הכרעת האויב. ייתכן שחמאס עצמו לא פילל שידובר בהם עד כדי כך, ושאפילו בתחנת הרדיו הרשמית של צה"ל ישודרו מילים איומות נגד ראש הממשלה, כמו לדוגמה הפתיח של יומן הערב שם ב־2 בספטמבר האחרון, מפי אחת האימהות: "אם החמאס הם אכזרים, הממשלה שלנו פי אלף יותר אכזרים".

לתקשורת, בניגוד לבני משפחות החטופים, אין היתר להשתמש ברטוריקה פרועה. מעולם לא הוטלה עליה חובה אתית לשדר כל אמירה שבקעה מפיהם של בני המשפחות, כמו "ממשלת ישראל עובדת בלהכין את הקרקע לרצח חטופים" (גל"ץ, 7.9), או "נתניהו, אני אדאג באופן אישי שאתה תואשם ברצח בכוונה תחילה" (רשת ב', 31.8). אסור לה לקרוא לציבור להשתתף בפעולות המחאה, אבל זה מה שהיא עשתה בשיטתיות מאז אמצע אוקטובר 23' ועד תחילת השבוע שעבר, תוך צפצוף על חלק גדול מאוד מהעם וגם על חלק מבני משפחות החטופים, שהאמינו כי הדרך הנכונה להשבתם הביתה היא הכרעה צבאית של חמאס. משאבי השידור הציבורי הופקעו לטובת הטפות כניעה לחמאס, שטיפת מוח במיטבה. 

בדפי ההיסטוריה הצבאית של העת החדשה לא רשומה מערכה כלשהי שהסתיימה בהסדר של שטחים תמורת שבויים, כנראה גם לא של העת הישנה. אך זוהי הנוסחה המופקרת שהניעה את "המאבק" לשחרור החטופים. אם בתחילת המלחמה עוד הייתה פה הסתייגות־מה של פעילי השחרור ופטרוניהם מהטפות רדיקליות ל"עסקה בכל מחיר" או "עכשיו", היא הוחלפה די מהר בתביעה מפורשת לעסקה שכזאת. כלומר, לשחרור החטופים תמורת המוני מחבלים רוצחים הכלואים בישראל ונסיגה צה"לית עד לקווי 6.10, בלי פרימטר או פילדלפי, כאשר הרוב המכריע של תשתיות הטרור נשארות על כנן. מתנגדי הכניעה הוצגו כרשעים חסרי לב, אוהבי מלחמה, אוכלי מוות ליתר דיוק.

טענת המחץ הטקטית בעד עסקה שכזאת אמרה שאחרי שחרור החטופים נוכל לחזור ולהשלים את המשימה, ואף ביתר קלות, מפני שצה"ל יהיה משוחרר מכל עכבה מבצעית של התחשבות בגורלם. היא הזכירה את סיסמאות "נדע מה לעשות" בזמן אוסלו, הנסיגה מלבנון ועקירת גוש קטיף. אבל הדרך חזרה לאזורים שנטשנו הייתה תמיד קשה יותר, מייסרת פי כמה. גם עאסקת שליט התבררה כאסון בלתי הפיך. עכשיו מסתמן שהעסקה הטרייה עולה לנו אף היא ביוקר. היא נדרשה אומנם בגלל סיבות מצטברות נוספות, כמו שחיקת הצבא והלחץ הבינלאומי, והיא טובה בהרבה מהנוסחה השערורייתית שזומזמה פה ברציפות במשך כשנתיים, אך הלחץ האדיר למען שחרורם הוא שהכריע את הכף. מנהיגי "המאבק" עצמם מצהירים עכשיו שבזכותו, בזכותם, טראמפ לחץ על נתניהו לחתום. 

ובכן, כצפוי, טראמפ אנס השבוע את נתניהו להבליג. גדול ידידינו בעולם מטיל בינתיים וטו על חידוש המלחמה לצורך הכרעת חמאס. לפי שעה הוא אינו מתרשם עמוקות מהעובדה שחמאס כבר הפר את מחויבותו להחזרה מיידית של כל גופות החללים, או מהריגתם של שני לוחמינו ליד רפיח. ייתכן שבמוקדם או במאוחר תוסר התנגדותו לחידוש המערכה, אבל טראמפ לא ישתף בה אפילו חייל אמריקני אחד. צה"ל, רק צה"ל, יידרש לפרוע את מחיר העסקה שכולנו חגגנו בשבוע שעבר.