בדרך כלל המונח "אחרי החגים" משמש כתירוץ לדחיית טיפול במשימה כלשהי, או כהצהרה בעיקר של רצון טוב לפגישת חברים עתידית. אולם בפועל ישנו מצב תודעתי עמוק יותר המשקף את הזמן שאחרי האינטנסיביות של המועדים, בעיקר במהלך חודש תשרי.
במובן זה, אנו נשאלים (בעיקר על ידי עצמנו) האם יש בנו תובנה כלשהי הנותרת מחודש החגים ואמורה להשפיע עלינו באופן מיוחד. למשל: האם אחרי החגים אדם חש את עצמו מחוייב יותר, או משוחרר יותר, כלפי משפחתו וכלפי עצמו? או האם חישובי הזמן מובנים עתה באופן חדש לגמרי, ואין אנו מוכנים להמשיך ולהקל ראש בשעות החולפות כה מהר בימים שאינם חגים?
אני מבקש להציע כאן כיוון אקטואלי נוסף. אחרי שנחשפנו בחגי תשרי לעומק התודעה היהודית בפרט והאנושית בכלל, אין אנו מוכנים לקבל עוד את דברי השטות וההבל המושמעים ללא הרף על ידי רוב המתיימרים לייצגנו מבחינה פוליטית. ראש השנה, יום הכיפורים, ימי סוכות ושמחת תורה (עם כל משמעותה הנוכחית) גרמו לנו לבחון את מצפוננו, הגדרתנו העצמית וצביוננו הלאומי, ולכן "אחרי החגים" אנו לא מוכנים לקבל בקלות את השטחיות והעקמומיות המרובות.
הכי מעניין
אדם שעומד בתפילתו מול קונו ומהרהר בגורלו האישי, ובגורל האדם הנברא בכלל, אדם המפרט את כישלונותיו ובאמת מבקש לתקן את דרכיו, אדם המשכן את עצמו בסוכתו וחש את הנדודים ואת הקביעות באותה עת, אדם המתחייב להיפתח למצוקות אחיו ואחיותיו - אינו מסוגל עוד להתפעל מהתחכמויות (חלקן ממש עלובות) של שרים ומנהיגים. בכל זאת משהו מכל החגים האלה משוחח עדיין בקרבו ואומר לו: בני אדם הם יצורים עם מחובות רבה ובעלי מטען משמעותי המצוי בתודעתם, ולכן משחקי הלשון, רדיפת הכבוד, והזלזול בכבודם אינו מתאים לי יותר.
ומעבר לכך, הזיקה בדרגות שונות למורשת ישראל הולכת ומהדהדת יותר ויותר. תקופת החגים מדגימה זאת באופן נמרץ ומלא חיים. אנשים רבים ביותר הגיעו לתפילות החגים ומצאו במקורות בסיס איתן להזדהות.
לפיכך, אחרי החגים האלה עלינו לדרוש שכל מי שמבקש לדבר "בשם" היהדות ייזהר שבעתיים בסגנונו ובהתנהגותו. לא נקבל את ההפרדה המלאכותית בין חיובים שבין אדם למקום לבין אדם לחברו. בחגים הדבר לא מתקבל וגם אחרי החגים הדבר לא יתקבל.
מי שרוצה לדבר עימנו על גורלנו המשותף, מתבקש להיזכר בתפילות השונות ולגזור על עצמו את הזהירות ותחושת הרחמים שבעבורם התפלל לטובת אהוביו. אחרי החגים, לא ראוי להתנכר ליהדות מתוך בורות או אנטיגוניזם וגם לא ראוי לעוות את היהדות ולהופכה לכלי פוליטי. אחרי החגים לא נפרדים כה מהר מחגיגת הנפש היהודית ההומיה.